הקשישה גיבורת העל

הקשישה גיבורת העל

בקצה העיר, עמוק מתחת לאדמה, היה מקום שאף אחד לא הכיר: מעבדה סודית, מלאה במסכים מהבהבים, כפתורים צבעוניים וצינורות שהעלו אדים ירקרקים. רק כמה אנשים ידעו על המקום הזה – וביניהם הייתה קשיה, גיבורת העל.

קשיה הייתה נערה מיוחדת. היו לה משקפיים עגולים, שיער שחור אסוף בקוקו גבוה, וגלימה כסופה שהייתה נוצצת אפילו בחושך. הכוח שלה לא היה לירות לייזרים מהעיניים או לעוף הכי מהר בעולם. הכוח שלה היה אחר: היא ידעה לשמוע קריאות לעזרה, אפילו אם הן היו לוחשׁות, אפילו אם הן נאמרו רק בתוך הלב.

באותו יום, המעבדה הסודית הייתה עסוקה במיוחד. מדענים רצו מצד לצד, מכשירים צפצפו, ומכונה אחת ענקית באמצע החדר עשתה "בּוּם… בּוּם… בּוּם…" כאילו היא ליבה של מפלצת מתכתית.

בפינה הכי רחוקה של המעבדה ישבה אישה זקנה, רזה, עם שיער לבן אסוף במטפחת פרחונית. שמה היה אסתר. היא לבשה חלוק מעבדה, אבל הידיים שלה רעדו כל הזמן. אסתר הייתה מפוחדת כמעט מכל דבר: מרעשים חזקים, מחושך, מעכברים, וגם מהצל של עצמה. כולם ידעו שהיא פחדנית, והיא ידעה את זה בעצמה.

אסתר הייתה ממלמלת לעצמה: "הלוואי שלא הייתי כל כך פחדנית… אבל מה אני יכולה לעשות? אני רק אישה זקנה…"

פתאום כל האורות במעבדה הבהבו. "פִּיץ! פָּאק!" נשמעה התפוצצות קטנה. המסכים הפכו לשחורים, ואז חזרו להידלק באדום. אזעקה התחילה לצרוח: "וּווּווּווּוּוּוּ!"

המדענים נבהלו. "יש תקלה במכונת האנרגיה!" צעק אחד. "אם לא נעצור אותה בזמן, היא תתפוצץ ותפגע בכל העיר!" צעקה אחרת.

כולם רצו אל דלת היציאה הסודית. כולם – חוץ מאסתר. היא קפאה במקום. הלב שלה דפק כל כך חזק, שהיא הייתה בטוחה שכולם שומעים אותו.

"אני חייבת לברוח… אני חייבת…" היא לחשה לעצמה, אבל הרגליים שלה לא זזו.

באותו רגע, עמוק בתוך העיר, קשיה הרגישה משהו מוזר. בתוך הלב שלה נשמע קול קטן, רועד, כמעט בלתי נשמע. זה היה קול של פחד גדול, אבל גם של רצון לעזור.

קשיה עצמה עיניים, הקשיבה לקול ואמרה: "יש מישהו שצריך עזרה במעבדה הסודית מתחת לעיר. אני באה!"

היא לבשה את הגלימה הכסופה שלה, לחצה על שעון מיוחד על ידה, ובבת אחת הרצפה מתחתיה נפתחה. קשיה החליקה במגלשה סודית, ארוכה ומסולסלת, שהובילה ישירות אל המעבדה.

בום! היא נחתה על הרצפה, כרעה קלות, הרימה את הראש וחייכה חיוך בטוח.

"שלום לכולם! קשיה כאן!"

אבל היא ראתה שהמעבדה כמעט ריקה. רק האזעקה צווחה, המכונה באמצע החדר רעדה, והאורות הבהבו. ואז היא ראתה אותה – אסתר הזקנה, עומדת בפינה, רועדת כולה.

קשיה רצה אליה. "שלום, אני קשיה. את בסדר?" שאלה ברוך.

אסתר בלעה רוק. "א… אני… אני רק רוצה ללכת הביתה," היא גמגמה. "אני מפחדת. מאוד מפחדת."

קשיה הסתכלה סביב. על המסך הגדול היה כתוב: "סכנת התפוצצות! 10 דקות לניתוק מלא."

"אנחנו צריכות לעצור את המכונה הזאת," אמרה קשיה. "אחרת היא עלולה לפגוע בכל העיר."

אסתר נרתעה אחורה. "אני? מה פתאום אני? אני זקנה, אני פחדנית, אני… אני לא גיבורת על כמוך!"

קשיה חייכה אליה חיוך רגוע. "לא צריך להיות גיבורת על כדי להציל את העולם," היא אמרה. "לפעמים מספיק להיות אמיצה לרגע אחד."

אסתר נענעה בראשה. "את לא מבינה… אני תמיד פחדתי. כשהייתי ילדה פחדתי מהחושך, כשהייתי גדולה פחדתי לדבר מול אנשים, ועכשיו אני מפחדת מכל צלצול. אני… אני סתם פחדנית."

קשיה התקרבה אליה עוד קצת, והניחה בעדינות יד על ידה הרועדת. "את יודעת מה זה אומץ?" שאלה. "אומץ זה לא כשלא מפחדים. אומץ זה כשמפחדים – אבל בכל זאת עושים את מה שנכון."

אסתר הסתכלה עליה בעיניים גדולות. "ואיך אני אדע מה נכון?" לחשה.

בדיוק אז, המכונה באמצע החדר הוציאה ניצוצות כחולים. על המסך הופיע: "7 דקות לניתוק." הרצפה רעדה קלות.

קשיה הצביעה על לוח הבקרה הגדול בקצה החדר. "שם," אמרה. "שם צריך ללחוץ על הכפתורים הנכונים כדי לעצור את המכונה. אבל… אני לא מכירה את המכשירים האלה. את עובדת כאן, נכון?"

אסתר הנהנה לאט. "כן… אני הכי מבינה במכונה הזאת. אבל… אני מפחדת לטעות. אם אני אלחץ על כפתור לא נכון, אולי זה יהיה גרוע יותר."

קשיה אמרה בשקט: "אם לא ננסה, בטוח יהיה גרוע יותר. את היחידה שיודעת איך המכונה הזאת עובדת. זה אומר שמשהו חשוב מאוד תלוי בך."

אסתר הרגישה את הלב שלה דופק עוד יותר מהר. היא הסתכלה על הכפתורים מרחוק. הם נראו כמו מפלצת צבעונית, מלאה עיניים מהבהבות.

"תביטי עליי," אמרה קשיה. "אני כאן איתך. אני לא אעזוב אותך. נעשה את זה ביחד. את תדעי איזה כפתור ללחוץ, ואני אהיה לצידך כל רגע."

אסתר לקחה נשימה עמוקה. ואז עוד אחת. היא עדיין רעדה, אבל בתוכה נדלק ניצוץ קטן, חמים.

"אני… אני אנסה," היא לחשה.

הן התחילו ללכת לכיוון לוח הבקרה. כל צעד הרגיש לאסתר כמו טיפוס על הר ענק. המכונה המשיכה לרעוד, האזעקה המשיכה לצרוח, ועל המסך הופיע: "5 דקות לניתוק."

כשעמדו מול לוח הבקרה, אסתר הרגישה שהלב שלה כמעט בורח מהמקום. "אני לא יכולה," היא לחשה. "את יכולה," אמרה קשיה. "תזכרי – את לא צריכה לא לפחד. את צריכה להיות אמיצה למרות הפחד."

אסתר עצמה עיניים לרגע, נזכרה בכל השנים שעבדה במעבדה, בכל הניסויים, בכל הפעמים שהצליחה לפתור בעיות קשות. היא פתחה עיניים, הסתכלה על הכפתורים ואמרה: "אני חושבת שאני יודעת מה לעשות."

היא לחצה על כפתור ירוק. חלק מהמכונה הפסיק לרעוד. "4 דקות לניתוק," הופיע על המסך.

אסתר הזיזה ידית כחולה. אורות אדומים הפכו לכתומים. "3 דקות לניתוק."

היא פתחה לוח קטן בצד המכונה, ניתקה כבל אחד וחיברה אותו לאחר. "המכונה נרגעת," אמרה קשיה. "זה עובד!"

אבל אז, על המסך הופיע: "שגיאה! יש להפעיל כפתור ביטחון ראשי."

אסתר חיפשה בעיניה. "כפתור הביטחון… איפה הוא? איפה הוא?" היא לחשה בפאניקה.

קשיה הצביעה על כפתור אדום גדול, גבוה, מעליהן. "הנה!" אמרה. "אבל… הוא קצת גבוה."

אסתר הסתכלה עליו. כדי להגיע אליו, היא הייתה צריכה לטפס על מדרגה קטנה. הלב שלה התכווץ. היא פחדה ליפול. היא פחדה להיכשל. היא פחדה… מהכול.

"2 דקות לניתוק," הראה המסך.

קשיה הסתכלה לה בעיניים ואמרה בשקט: "את כבר אמיצה. תראי מה עשית עד עכשיו. רק עוד צעד אחד."

אסתר הסתכלה על המדרגה. הרגליים שלה רעדו, אבל היא הרימה רגל אחת, ואז את השנייה, וטיפסה. היא כמעט מעדה, אבל קשיה החזיקה לה ביד.

"אני כאן," אמרה קשיה. "אני לא עוזבת."

אסתר הרימה את ידה הרועדת אל הכפתור האדום. האזעקה צרחה, המסך הראה: "1 דקה לניתוק."

"עכשיו!" צעקה קשיה.

אסתר עצמה עיניים ולחצה בכל הכוח.

פתאום – דממה.

האזעקה הפסיקה. האורות חזרו להיות לבנים ושקטים. המכונה הפסיקה לרעוד. על המסך הופיע: "המערכת נוטרלה בהצלחה."

כל המעבדה נשמה לרווחה. המדענים, שעמדו מאחורי הדלת, הציצו פנימה, ואז רצו פנימה בשמחה.

"היא הצליחה!" צעק אחד. "אסתר הצילה אותנו!" צעקה אחרת.

אסתר עמדה עדיין על המדרגה, נושמת בכבדות. היא ירדה לאט, הסתכלה על הידיים שלה ואמרה בלחש: "אני… עשיתי את זה. למרות שפחדתי."

קשיה חייכה אליה. "נכון," אמרה. "זה מה שעושים גיבורים."

אסתר צחקה צחוק קטן. "אני? גיבורה? אבל אני… אני פחדנית."

"את אמיצה," אמרה קשיה. "אמיצה מאוד. את פחדת – ובכל זאת בחרת לעזור. זה האומץ הכי גדול שיש."

אחד המדענים ניגש אל אסתר והושיט לה מדבקה בצורת כוכב זהב. "זה בשבילך," אמר. "על אומץ."

אסתר לקחה את המדבקה, והעיניים שלה נצצו. "אולי… אולי אני לא רק פחדנית," אמרה בשקט. "אולי אני גם קצת גיבורה."

קשיה התקרבה אליה ולחשה: "את הרבה גיבורה. ותזכרי – גם גיבורים לפעמים מפחדים."

אחרי שווידאו שהכול בטוח, קשיה ניגשה אל המגלשה הסודית בחזרה לעיר.

"לפני שאני הולכת," אמרה לאסתר, "אם אי פעם שוב תפחדי – תזכרי את היום הזה, שבו הצלת את כל העיר."

אסתר הנהנה, מחזיקה את כוכב הזהב קרוב ללב. "ותזכרי," הוסיפה קשיה, "שגם הלב שלך יודע להיות גיבור."

קשיה קפצה אל המגלשה ונעלמה למעלה, בחיוך.

ואסתר? בכל פעם שמישהו במעבדה אמר "אני מפחד", היא הייתה מספרת: "גם אני פחדתי. אבל באותו יום במעבדה… למדתי שפחד לא אומר שאני לא אמיצה."

ומאז, בכל פעם שהמכונה עשתה "בּוּם… בּוּם… בּוּם…", אסתר כבר לא רעדה כמו פעם. כי בתוך הלב שלה כבר היה מקום חדש – מקום של אומץ.