הצמיד

הצמיד

כתבה: שחר אלגרבלי

זה היה לילה חשוך וגשום. ישבתי בביתי ובהיתי בתקרה, חושב על כל מה שקרה לאחרונה. על כל מה שלא ידעתי. לפתע נשמעו דפיקות רמות. הקולות התערבבו עם מחשבותי, ולא שמתי לב לדפיקות. פתאום הדלת נפתחה איכשהו, אני לא יודע איך. אימי ירדה בבהלה במדרגות. לפנינו עמד אדם, שערו רטוב, ארוך ומלוכלך. הוא התקרב לאוזני, שמעתי את נשימתו החמה, המתנשפת, שבישרה לי שעומד לקרות משהו רע. הוא לחש באוזני "תן לי את הצמיד... או שיקרו דברים שאתה לא רוצה שייקרו..." אבל כדי שתבינו מה קורה פה, ומי זה האיש הזה, אצטרך לחזור כמעט חודש אחורה...

פרק 1

זה היה היום הראשון של החופש הגדול, וגם היום הראשון של קייטנת

פרק 1

זה היה היום הראשון של החופש הגדול, וגם של קייטנת "קסם". אמא שלי גם הייתה בקייטנה הזאת כשהייתה ילדה, והיא התרגשה מאוד. עליתי על האוטובוס והיא נופפה לי לשלום. כשהגענו לקייטנה, הבנתי למה אמא שלי כל- כך אהבה את הקייטנה הזאת. מולנו עמדה טירה. כן, קראתם נכון, טירה. טירה אמיתית. ולא סתם טירה, טירה גבוהה, עם צריחים ענקיים, צבועה כולה בכחול יפהפה, קסום אפילו. "קדימה, בואו ניכנס" אמר המדריך שלנו ואנחנו נכנסנו אחריו. נכנסנו לחדר מלא במכשולים. ובסוף, בסוף כל המכשולים, היו צמידים, צמידים... משונים. "טוב, חברים", אמר המדריך "קוראים לי אופק, עכשיו נכיר קצת אחד את השני, בעצם כל אחד יגיד איך קוראים לו" וכך התחלנו להגיד את השמות שלנו. אחת אמרה שקוראים לה נטע, אחד אמר שקוראים בן, וככה הם המשיכו, עד שאני אמרתי שקוראים לי דרור. "ועכשיו, ההורים שלכם היו בקייטנה הזאת בילדותם, נכון?" שאל אופק. "כן", כולם ענו. "טוב, זה לא במקרה שההורים של כולכם היו פה שהיו ילדים." הוא עצר לכמה שניות. "להורים שלכם, וגם לכם, יש כוחות על- טבעיים".

התחילו לחשושים, וילד אחד אפילו אמר בקול רם, "הוא בטח עובד עלינו, אין סיכוי שזה באמת". "אני אומר את האמת, ואתם לא מאמינים כמו כל אחד שבא לפה. אבל אני מבטיח לכם, זה אמיתי." אמר אופק. "אני מאמינה לך" אמרה ילדה אחת ושמה נטע. "גם אני מאמין לך" אמר ילד אחד ושמו אמיר. פתאום אני לא יודע למה, החלטתי שאני מאמין לו. הוא נראה בן אדם שבחיים לא ישקר, ועוד על דבר דרמטי כזה. "גם אני" אמרתי. לאט-לאט עוד ילדים החליטו להאמין לו. "ועכשיו," אמר אופק "אחרי שאתם מאמינים לי, רובכם לפחות, אני מקווה, אתם תצטרכו לעבור מבחן כדי שנדע מה הכוח העל- טבעי שלכם." אני הייתי הרביעי שנבחן, הצלחתי לעבור חצי מהמבחן, ואז כבר הגעתי למקום שלא הצלחתי לעבור אותו, כבר ממש התייאשתי, חשבתי לעצמי "הלוואי שהייתי עכשיו במקום אחר... הלוואי שלא הייתי פה..." ופתאום הגעתי לבית. אימי הייתה שם, והיא התפלאה לראות אותי מאוד. בעצם, לא מאוד. "מה אתה עושה פה? כבר גילית את הכוח שלך?" היא שאלה. "אממ, נראלי שכן..." עניתי. "נו, מה הוא?" היא שאלה. "טוב, נראלי שאין אפשרות אחרת, כי איך הצלחתי להגיע לפה בכזאת מהירות? כנראה שהכוח שלי הוא..." עצרתי "להגיע ממקום למקום בכוח המחשבה"

"וואו! איזה כוח מדהים!" אמרה אימי. "מזכיר ממש את הכוח שלי!" "רגע, מה הכוח שלך, בעצם?" שאלתי. "הכוח שלי הוא להצליח לעבור מבעד לדברים" היא ענתה. "טוב, נראה לי שאני אלך, עם הכוח החדש שלי!" אמרתי בהתרגשות. "לא, זה לא כדאי. אתה רק הצלחת פעם אחת להפעיל את הכוח שלך, נראה לי שאני פשוט אסיע אותך לשם" היא אמרה. שהגעתי, נכנסתי לטירה, ואז לחדר, ושם כולם חיכו לי. "טוב, נראה לי שאני יודע מה הכוח שלך כבר." אמר אופק "הכוח שלך הוא לעבור ממקום למקום, נכון?" "כן" עניתי בהתרגשות. "טוב," אמר אופק "נראה לי שאתה יכול לקבל את הצמיד שלך" הוא הושיט לי צמיד ועליו כל מיני עיטורים וכפתור קטן. "כשאתה רוצה לעבור ממקום למקום, תלחץ על הכפתור הזה, והכוח שלך יפעל, אתה צריך את הצמיד הזה בגלל שאתה עדיין לא הפעלת את הכוח שלך הרבה פעמים, ואתה עדיין לא שולט בו כל- כך." הוא אמר. "כדי שהצמיד יהיה באמת שלך, אתה צריך להגיד את השם שלך ואת הכוח שלך" "טוב" אמרתי "אלמוג, לזוז ממקום למקום!" ופתאום הצמיד הזהיב קלות למשך כמה שניות, ואז הפסיק. "אני לא מאמין שבאמת יש לי כוח- על. חשבתי שדברים כאלה קורים רק בספרים, או בסרטים, אבל מסתבר שלא" אמרתי.

פרק 2

"טוב, אתם צריכים ללכת, נגמר היום של הקייטנה, נתראה מחר! ואל תורידו מכם את הצמיד!" אמר אופק, ואני התקשרתי לאמא שלי כדי שתסיע אותי הביתה.

יום למחרת

"אוקיי חברים", אמר אופק "היום אנחנו נתאמן במכונות משחק שמדגימות מצבים שבהם אתם צריכים להפעיל את הכוחות שלכם, וככה נקבע את רמת המיומנות שלכם." נכנסנו לחדר עם מכונות משחק, ואני התיישבתי על כיסא המשחק, והרכבתי את משקפי המציאות- מדומה. הרקע היה יער, והיה כתוב "התחלה" באמצע, ובצד, בקטן, היה סימן שאלה. והיה מין נקודה קטנה כזאת שאם הזזתי את הראש גם היא זזה. לחצתי על הסימן שאלה ואז המסך השתנה למילים: "עליך לעלות אל ראש ההר, שם ישכון דרקון האש. עליך לנטרל אותו, ולהשיב שלווה על אנשי הכפר. אליך יצטרפו 3 ילדים נוספים, שאותם אתה בטח כבר מכיר מהקייטנה: שחר, רומי וגיל. בהצלחה!" לחצתי על האיקס ועמדתי ביער. לידי עמדו 3 ילדים, שחר, רומי וגיל. "היי" אמרתי. "היי, שנתחיל?" שחר ענתה. "טוב, קדימה" ענינו. התחנו להתקדם עם החץ, פשוט הסתכלנו ישר. אם רצינו לעצור, היינו צריכים

פשוט להסתכל על הרצפה. אם רצינו לזוז לצדדים, פשוט הסתכלנו אל הצד שבו רצינו לזוז. התקדמנו ועלינו על ההר, יותר ויותר גבוה, אומנם לא הרגשנו שעלינו, כי, אחרי הכול, זה היה מציאות מדומה, אבל שמחנו שהתקדמנו. לבסוף הגענו אל ראש ההר, שם חיכה לנו דרקון ענק. מה זה ענק? בגודל של בניין עם 10 קומות! הוא התחיל לירוק עלינו אש. אומנם זה לא הפחיד אותנו, כי ידענו שלא יפגע בנו, אבל לא רצינו להיפסל. גיל לחץ על הכפתור בצמיד שלו ופתאום מים יצאו מהיד שלו. הדרקון התחיל להתרגז. "נראה לי שהגיע הזמן ללכת" אמרתי. "איך?" שאלה רומי. "תכף תראו" עניתי "תתקרבו אלי, אם אתם רוצים ללכת מפה" לחצתי על הצמיד, אבל לא קרה שום דבר. פתאום שמעתי צעדים. "תורידו את משקפי המציאות- מדומה, יש לי לי תחושה שעומד לקרות משהו רע..." אמר גיל. הורדתי את משקפי המציאות- מדומה וגיליתי שאנחנו כבר במקום אחר. "איך זה קרה?" שאלה שחר. "הכוח שלי כנראה פעל גם מחוץ למשחק, כי לא הורידו לנו את הצמיד, אבל בגלל שהיינו בתאים לא נרטבנו, למשל, מהמים שגיל השפריץ על הדרקון". אמרתי "טוב, בואו ננסה לראות איפה אנחנו" אמר גיל. התחלנו לצעוד, היה מלא בוץ והתלכלכנו נורא. פתאום הדרך התחילה להיות חשוכה. לא ראיתי כלום... פתאום מישהו עם חולצה שחורה עמד בדרכנו... הדבר האחרון שאני זוכר מהרגע הזה זה שהוא גרר אותנו לתוך משאית ישנה, ניסינו להתנגד, אבל הוא קשר לנו את הידיים והרגליים כדי שלא נוכל לזוז, ואז נרדמנו...

פרק 3

התעוררתי בתוך המשאית, קשור לכיסא. גיל, שחר ורומי כבר התעוררו. מולנו עמד האיש, "תשחרר אותנו!" אמרה שחר. "למה לי?" הוא ענה. "כי אם לא, אתה תקבל את... זה!" היא אמרה, ופתאום הגיע גבעול, והתחיל לחנוק את האיש. האיש ניסה להיאבק בו, אבל לא הצליח. "טוב, אני ישחרר אותכם, אבל אל תחשבו שזה הסוף..." הגבעול הרפה ממנו וירד לאדמה. השתחררנו ויצאנו מהמשאית, ואז הבאתי אותנו לטירה שוב. אופק היה היחיד שהיה שם, והוא היה ממש מודאג. "איפה הייתם? נעלמתם כמעט יום!" הוא אמר. התחלנו לספר לו על כל מה שקרה. על היער, על האיש, ועל מה שעשה לנו. לבסוף אמר אופק שנחזור לבית כי ההורים שלנו ממש דואגים לנו. הוא התקשר להורים שלנו והם באו, ואמרו שממש דאגו לנו וסיפרנו להם מה קרה, ואז הם הסיעו אותנו לבית.

כעבור חודש, האיש מצא אותי. אתם כבר יודעים מה קרה, סיפרתי על זה בעמוד הראשון. ואם שכחתם, אתם מוזמנים לחזור אחורה כדי להיזכר (רק אל תשכחו לחזור לפה שוב!). בכל מקרה, אמא שלי נעלה את הדלת והיא התקשרה למשטרה. השוטרים הכניסו את האיש לניידת. מסתבר שהוא היה פושע מבוקש, ששדד מקומות רבים, וסוף- סוף המשטרה תפסה אותו.

סוף!

היי, קוראים לי דרור ואני בן 11. החיים שלי היו די רגילים עד שהגעתי לקייטנת קסם, שם יש קסם אמיתי...