הפרח בראש הר האוורסט

לכל ילד יש סיפור. מה הסיפור שלך היום?

סיירת מרוץ הצביי

הפרח בראש הר האוורסט

מאת: הילה זלקינדר

"אבל אגדה מספרת שבראש הר האוורסט יש פרח שיכול להחזיר משפחה לאנשים שמתה להם המשפחה אם רק היה לי את הפרח ההוא…"

"את יודעת?" אמרה גברת רוטר,, "פעם לא הייתי בודדה" ספרה בצער לליבי בביקור השלישי שלה בארגון בבית ספר. "היו לי 2 אחיות ואח אחד. היתה את- מרי אחותי הגדולה. פשוט חכמולוגית! ולילי אחותי הקטנה. איזה חמודה. לא היה אפשר לסרב לה. ואחי ביל המתוק. לא הספקתי לראות אותו גדל… אהבתי את משפחתי כל כך" נזכרה בצער. "אבל איך איבדת אותם?" שאלה ליבי בחשש. "יום אחד, היינו כולנו בסלון. ואני שיחקתי עם לילי מחבואים והתחבאתי לה מתחת לשולחן. לפתע טיל פגע בבית ואני, במקרה הייתי מתחת לשולחן והטיל לא פגע בי… רק פצע אותי, מאז..." היא מחתה ...כמה דמעות מעיניה

ליבי הגיעה לבית העץ מתנשפת. היא התיישבה והסדירה נשימה. "טוב חבר'ה," פתחה ליבי, "כמו כל הסיפורים, יש לנו פה תעלומה!" ספרה בהתלהבות, ליבי. מה?!?" שאלה החבורה שכללה את -יונתן , עומר, ומעיין ."תקשיבו; זוכרים את גברת רוטר?" "נו, מה איתה?" שאל יונתן " "היא כה בודדה…אז רציתי להודיע שאפשר לעשות משהו בנידון!" בישרה בהתלהבות ליבי, והחלה לספר בקול היסטרי: "איי שם, על ראש הר האוורסט, שוכן פרח אשר יכול להחזיר לאנשים ללא משפחה את משפחתם. מי שישיג אותו יוכל להחזיר רק משפחה אחת בלבד. עד שיצמח פרח חדש" (טוב…'עד שיצמח פרח חדש היא המציאה רק בשביל המתח…) " ו…" שאלה בסקרנות ובחשדנות מעיין. "אנחנו נטפס לראש ההר, ונביא לגברת רוטר את הפרח!" אמרה כאילו זה מובן מאליו. מעיין עשתה פנטומימה של עילפון ומיד אחר כך קמה.

ו.." שאלה מעיין בחשדנות. " אנחנו נטפס לראש ההר, ונביא לגברת רוטר את הפרח!" ליבי אמרה כאילו זה מובן מאליו. מעיין השתנקה

ליבי הגיעה לפארק מתנשפת. היא התיישבה והסדירה נשימה. "טוב חבר'ה!" פתחה ליבי. "כמו כל הסיפורים, יש לנו פה תעלומה!" ספרה בהתלהבות ליבי

מה??" שאלה החבורה שכללה את -יונתן , עומר, ומעיין. "אוקיי, זוכרים את גברת רוטר?" פתחה. "נו, מה איתה שאל יונתן "היא כה בודדה…אז רציתי להודיע שאפשר לעזור לה" בישרה בהתלהבות ליבי.

היא החלה לספר בקול היסטרי "איי שם, על ראש הר האוורסט שוכן פרח אשר יכול להחזיר לאנשים ללא משפחה את משפחתם. מי שישיג אותו יוכל להחזיר רק משפחה אחת בלבד. עד שיצמח פרח חדש"

"א," "אף ילד אף פעם לא-חשב אפילו לנסות לטפס על הר האוורסט."

"ב, אין לנו שום דרך להגיע לשם, אי אפשר עם הכסף שלנו לשכור מטוס!"

"ג, זה מאוד מסוכן. אנחנו יכולים למות!"

"אבל תחשבו תהייה לנו הרפתקה! חבורת-"היעלים" תהיה מפורסמת בכל העולם! נקבל 999 מיליון דולר!"

כל זה בהנחה שנחזור בחיים...

הבנתי.. כולכם פחדנים!!!

טוב... אני מוכן לקחת סיכון...

כן... כנ"ל

"ומה איתך? את רוצה להיות התינוקת הפחדנית שנשארת מאחור?"

"היי! אני לא תינוקת! גם-גם אני אבוא!"

מעיין התהלכה לה בדרכה הביתה מוטרדת למדי. היא מודה, היא מפחדת. היא לא היתה מפחדת ללכת ליער ולהילחם במפלצת, אבל הר האוורסט? ההר הכי גבוה בעולם? זה-מוגזם! בעוד שאף אחד בגיל כזה צעיר לא הצליח להגיע לפסגה… אולי ליבי היא אמיצה ואוהבת הרפתקאות, אבל לדעתה היא אמיצה יותר מדיי. היא לא חושבת כלל על סיכונים! בעוד דקה היא תגיע הביתה והיא לא יודעת מה לומר להורים. היא למדה שחשוב לשמור על מידת האמת, במיוחד להורים. מצד שני, אין מצב שההורים שלה יסכימו לטפס אפילו אל תחתית הר האוורסט… רגע, זה הגיוני ?? בקיצור, היא היתה בדילמה. ולא סתם דילמה, דילמה של חיים ומוות… בעצם… הם יוצאים לטיול, (לפחות בעיני ליבי…) אז זה לא יהיה שקר. אוקיי היא פתרה בעיה אחת

אבל יש עוד בעיה… היא לא השלימה עם עצמה עם העניין של לטפס אל אפילו תחתית האוורסט אם זה אפשרי... טוב דיי! את כל הזמן מפחדת! תפסיקי עם זה! את לא תינוקת בת שנתיים!

את לא תינוקת! זה שליבי אמיצה יותר מידיי לא אומר שאת תינוקת!!!

היי איך היה בבית העץ?

ב-בסדר!

מעיין ברחה לחדר.. היא צריכה לחשוב! טוב.. בינתיים אולי היא תכנס להתקלח! כן זה יעזור! אחרי המקלחת:

לא סיפרת לי בסוף איך היה... קרה משהו?

אה... טוב... אז...

מחר אנחנו יוצאים לטיול...

מחר?! מחר מסיבת יום הולדת של אחיך!!!

אמא! בבקשה! אני יפצה אותו!

וזה של כמה ימים...

אנחנו נחשוב על זה...

נהדר! כולכם פה!

כן.. ולא ממש ידענו מה להביא...

...או איך מגיעים

ארגנתי הכל...

איך...?

באמת דאגת להכל...

מה?!

כולם נרדמו בן רגע...

יש עוד חצי שעה... מלאא זמן

אומרים רק עוד חצי שעה, אנחנו ממש קרובים!

זה כזה יפה!!!

נכון....

הגענו!!!

הם התחילו לטפס. ידיהם ופניהם היו אדומות מרוב קור, הרוח הכתה בהם כמו פטיש, שיניים נקשו ועיניהם שרפו. מידי פעם היו צריכים להסתתר כי שמעו איזה משהו גדול מתקרב… ההר היה תלול ונדמה כאין סוף. הם היו מכוסי כוויות קור.

הם התחילו לטפס. ידיהם ופניהם היו אדומות מרוב קור, הרוח הכתה בהם כמו פטיש, שיניים נקשו ועיניהם שרפו. מידי פעם היו צריכים להסתתר כי שמעו איזה משהו גדול מתקרב… ההר היה תלול ונדמה כאין סוף. הם היו מכוסי כוויות קור.

כעבור שבועיים של כפור, בניסי ניסים, התחילו לראות את פסגת הר האוורסט. כל הדרך לא היתה בכלל קלה. מידי פעם אפילו נפלו איזה 10 מטרים וזה היה מפחיד ומסוכן. שבועיים לא פתחו את הפה- לא לאכול ולא לדבר.

היי.. מעיין? סליחה שהעלבתי אותך בהתחלה.. את בכלל לא תינוקת! את מאוד אמיצה!

זה בסדר! אני סולחת!

. מעיין לא שמה לב שחבריה במרחק כמה מטרים ממנה. לפתע קלטה שחבריה קורסים בעוד כמה שניות, קבוצה של יצורים שעירים ושריריים עם 3 קרניים על המצח, מקרבים אל הפסגה ועומדים לקחת את הפרח. היא חשבה 2 שניות ואז רצה אל חבריה. היא לא אגואיסטית! לולא חבריה היא לא היתה מגיעה לפסגה בכלל! כמה פעמים תפסו אותה שעמדה ליפול במורד ההר? כמה פעמים הסתירו אותה? כמה פעמים עזרו לה לעלות על גושי שלג מתפוררים?

חבריה סוף סוף התעוררו. היא כל כך שמחה!

רק רגע, איפה הפרח???

היצורים שעקבו אחרינו לקחו אותו. אבל הם רבו עליו ולכן הוא התפוגג.

רגע, הפרח צומח מחדש!

יש!

החברים חזרו הביתה מאושרים. הם גם חזרו כחברים יותר טובים, וגם הביאו את הפרח לגברת רוטר. הם למדו שאין יותר טוב מחברות. גברת רוטר בכתה והודתה להם. ואז.. הבינו שהכוונה להפר את הבדידות זה לקבל חברים. אז מה שהם עשו, מעין עומר יונתן וליבי התחילו לבקר אותה באופן קבוע.

סוף!

חבריה של ליבי הולכים להביא את הפרח שיעזור לגברת רוטר להפר את הבדידות. אך בשביל זה, הם צריכים ללמוד איך לחזק את החברות שלהם. ?האם מעיין תציל את חבריה ?או שתבחר לקחת את הפרח !בואו לגלות