הממלכה הקסומה

הממלכה הקסומה

בממלכה רחוקה רחוקה, שקראו לה **"הממלכה הקסומה"**, גר מלך בשם **מייקל**. כולם קראו לו **המלך מייקל**. הוא היה מלך חזק, אבל גם קצת… אכזרי. הוא אהב לצעוק על המשרתים שלו, לכעוס על החיילים, ולפעמים אפילו לא נתן לאנשים עוגיות מהמטבח המלכותי, אפילו כשהם היו ממש רעבים.

ליד המיטה של המלך ישנה כל לילה כלבתו, כלבה לבנה וקטנה בשם **לונה** – אבל לונה הייתה ממש פחדנית. היא פחדה מרעמים, מרוח חזקה, ממטאטא, ואפילו מהצל של עצמה על הקיר.

יום אחד, מוקדם בבוקר, המלך מייקל ולונה עדיין ישנו. פתאום נשמעה דפיקה חזקה בדלת:

"בום! בום! בום!"

המלך מייקל קפץ מהמיטה בצעקה: "מי מעז להעיר את המלך?!"

לונה נבהלה כל כך, שקפצה מתחת לשמיכה והתחבאה.

הדלת נפתחה, ואחד החיילים, כולו מזיע ורועד, אמר: "אדוני המלך! יש חדשות נוראיות! **המפלצת הרעה** הגיעה לממלכה!"

לונה הציצה מהשמיכה, אוזניה רעדו. המלך מייקל קימט את המצח: "מי זו המפלצת הרעה?"

החייל בלע רוק: "זו ענק ענק, גבוה כמו מגדל, עם קול חזק כמו רעם. קוראים לו **המפלצת הרעה**, והוא אמר שהוא בא… להרוג אותך ו… לקחת את הממלכה לעצמו!"

לונה יללה חרש: "אוי לא… אוי לא…" וזנבה נכנס בין הרגליים.

המלך מייקל ניסה להיראות אמיץ, אבל האמת? גם הוא פחד קצת. הוא צעק: "אני לא מפחד מאף אחד!" אבל קולו יצא קצת גבוה וצורם, כמו ילד קטן.

באותו זמן, מחוץ לחומות של הממלכה הקסומה, עמד הענק. הוא היה באמת ענק – אבל לא כל כך מפחיד כמו שסיפרו. זה היה **המפלצת הרעה**, אבל השם שלו בכלל לא התאים לו. הוא היה ענק פחדן, שאפילו פחד מ… ג’וקים.

הוא הסתכל על החומה הגבוהה, לקח נשימה עמוקה, ולחש לעצמו: "אתה יכול, אתה יכול… רק תיראה מפחיד…"

הוא ניסה לשאוג: "אההההה!!!" אבל יצא לו משהו כמו: "אה… אה… א-א-א…"

כמה ציפורים על העץ לידו התחילו לצחקק.

אחד החיילים על החומה צעק: "הוא בא! הוא בא! המפלצת הרעה כאן!"

המלך מייקל קרא מיד לכל החיילים, הוציא חרב נוצצת, ועמד על המרפסת הגבוהה של הארמון. "לונה! בואי איתי!" הוא אמר.

לונה רעדה: "אני? אני לבוא מול מפלצת? אולי אני אשאר לשמור על… המיטה?"

אבל המלך תפס אותה על הידיים: "את הכלבה המלכותית! את באה איתי!"

הם עלו למרפסת, והסתכלו החוצה. שם, מחוץ לשער, עמד הענק – **המפלצת הרעה** – ונראה קצת… אבוד.

המלך מייקל צעק: "היי, מפלצת רעה! מה אתה רוצה מהממלכה שלי?"

הענק קפץ בבהלה מהצעקה, כמעט נפל על הישבן. "אה… א… אני… אני… באתי… אני… אה…"

הוא הסתכל על הרשימה הקטנה שהחזיק ביד, כי שכח מה היה צריך להגיד. "אה, כן! באתי… להרוג אותך! ו… אה… לכבוש את הממלכה! כן! זה מה שבאתי!"

אבל אפילו כשהוא אמר את זה, קולו רעד, והעיניים שלו התמלאו דמעות קטנות מפחד.

לונה הביטה בו. "זה… המפלצת הרעה?" היא לחשה. "הוא נראה יותר מפוחד ממני…"

המלך מייקל לא שם לב. הוא רק רצה להיראות חזק. "חיילים! להתכונן לקרב!" הוא צעק.

לונה רעדה כל כך חזק, עד שנפלה לו מהידיים ישר אל המרפסת, ומשם… התגלגלה במורד הגג, החליקה על אריח חלק, ו—

"וווווווווווש!"

נפלה ישר לתוך עגלה מלאה חציר שעמדה ליד שער הממלכה. היא יצאה מהחציר כולה ירוקה מצמחים, נראית כמו… כלב-עץ.

המפלצת הרעה ראתה את לונה נופלת פתאום מהשמיים, עם קש וחציר בכל הגוף, וצרחה: "אאאאאאה! קסם! זה כלב מכושף!"

הוא קפץ אחורה כל כך חזק, עד שדרך לעצמו על הרגל. "איי! איי! אוי! אני שונא קסם! אני שונא כלבים מכושפים!"

לונה הסתכלה עליו, והוא הסתכל עליה. שניהם רעדו מפחד – אחד מהשני.

"א… אתה תכעס אם אני אנשוך אותך?" לונה שאלה בקול קטן. "את תנשכי אותי?!" הענק כמעט התעלף. "אל תתקרבי! אל תעשי עליי קסמים!"

לונה צמצמה עיניים. פתאום עלה לה רעיון. "אם אני מפחידה אותו… אולי הוא יברח, והמלך יחשוב שאני אמיצה!"

היא לקחה נשימה עמוקה, נעמדה על ערמת החציר, ונבחה: "וואף! וואף! וואף!!!"

אבל בגלל שהיא הייתה כל כך לחוצה, זה נשמע יותר כמו: "ווופ… ווופ… וופ…"

למרבה ההפתעה, המפלצת הרעה קפצה לאחור שוב, ונפלה על הגב. "לא! לא! אני מוותר! אל תהפכי אותי לצפרדע! אל תהפכי אותי לכלב! אל תהפכי אותי ל… כרובית!"

לונה מצמצה. "מה? אני אפילו לא יודעת איך להפוך כרובית…"

בינתיים, כל החיילים על החומה ראו את הענק הענקי שוכב על הגב, מתחנן לכלבה קטנה. הם לחששו: "היא… ניצחה אותו?" "היא יותר אמיצה מהמלך!" "וואו, לונה הגיבורה!"

המלך מייקל ראה את זה מהמרפסת, והפנים שלו נהיו אדומות. "מה קורה פה? איך הכלבה הפחדנית שלי הצליחה להכניע מפלצת?!"

הוא ירד מהר במדרגות, יצא דרך השער, ועמד מול הענק ולונה.

"מה זה אומר?!" צעק המלך.

המפלצת הרעה כיסתה את הפנים בידיים: "אל תכעס עליי! אני לא באמת מפלצת רעה! אני רק… פחדן גדול. אמרו לי שאם אני לא אנסה לכבוש ממלכה, יחשבו שאני חלש. אז באתי… אבל אני לא רוצה להרוג אף אחד! אני רק רוצה… מקום לגור בו, ואולי… חברים."

המלך מייקל שתק. אף אחד אף פעם לא דיבר איתו ככה.

לונה נבחה בשקט: "וואף…" כאילו אמרה: "אני גם פחדנית…"

הענק הסתכל עליה: "באמת?" "כן," היא אמרה. "אני פחדנית, אבל היום… הייתי קצת אמיצה. אולי גם אתה יכול."

החיילים הסתכלו על המלך. המלך הסתכל על הענק. והענק הסתכל על לונה.

אחרי רגע ארוך, המלך מייקל אמר: "אם אתה לא תהרוג אף אחד… ולא תיקח לי את הממלכה… אולי… תוכל להישאר פה. אבל בתנאי אחד."

הענק בלע רוק: "איזה תנאי?"

"שתפסיק לפחד מכל דבר," אמר המלך. "ותעזור לנו לשמור על הממלכה."

המפלצת הרעה חשבה רגע, ואז חייכה חיוך גדול. "אני… אנסה. באמת אנסה."

מאותו יום, המפלצת הרעה כבר לא נקראה "המפלצת הרעה". כולם התחילו לקרוא לו **המפלצת הטובה**, או פשוט **הענק**.

הוא ישן מחוץ לחומה, כי הוא היה גדול מדי, אבל כל בוקר נכנס לעזור – לבנות, לשמור, ולפעמים גם לשחק עם הילדים.

לונה קיבלה קערת אוכל מיוחדת עם מדליה קטנה שעליה כתוב: **"לונה – הכלבה האמיצה של הממלכה הקסומה"**.

והמלך מייקל? הוא למד משהו חשוב: לא צריך להיות אכזרי כדי להיות חזק. לפעמים, הכי אמיץ זה להודות שאתה מפחד – ולהיות בכל זאת טוב.

ובכל לילה, לפני השינה, לונה הייתה לוחשת לעצמה: "אני עדיין פחדנית קצת… אבל אני גם אמיצה. וזה מספיק."

וכך, בממלכה הקסומה, חיו יחד מלך קצת פחות אכזרי, כלבה קצת פחות פחדנית, וענק שכבר לא היה מפלצת בכלל.

הממלכה הקסומה

הסיפור מספר על מלך אחד ושמו היה מייקל היה לו כלבה ושמה לונה הם חיו בטירה שלהם בממלכה, עד שיום אחד הגיעה המפלצת הרעה ורצת להרוג את המלך וכלבתו ורצה להשתלט על הממלכה