המדבר המולדובי ולדימיר הדרקון והסלנגים

המדבר המולדובי ולדימיר הדרקון והסלנגים

במדבר רחב וצהוב, שנקרא בשם המוזר **"המדבר המולדובי ולדימיר והדרקון"**, חיו רק כמה לטאות, שלושה קקטוסים עקומים… וגמד אחד מאוד מאוד מוזר.

הגמד הזה קראו לו **ולדימיר**. הוא היה גמד אכזרי, עם כובע מחודד בצבע סגול כהה, עיניים קטנות וחכמות, וזקן ירוק שנגרר על החול. כל מי שעבר במדבר פחד ממנו, כי הוא אהב לצעוק, לפחד אנשים, ולגמור את כל החומוס לבד.

"יא חומוס!" היה צועק בכל פעם שהיה כועס. "יא חומוס אקסנטיה 67!" היה מוסיף כשממש התרגז.

אף אחד לא הבין מה זה "אקסנטיה 67", אבל זה נשמע מפחיד, אז כולם פשוט ברחו.

יום אחד, בזמן שולדימיר ישב על דיונת חול ואכל חומוס ישר מהקופסה עם האצבעות, נשמע רעש ענקי בשמיים. "בוּם! בוּם! בוּם!" החול רעד, הקקטוסים התנדנדו, ואפילו החומוס של ולדימיר עשה גלים קטנים.

מעל המדבר עף **דרקון ענק**. הוא היה ירוק-זהוב, עם כנפיים גדולות כמו שתי משאיות, ועיניים עדינות ועייפות. הדרקון נחת מול ולדימיר, והרוח מהכנפיים שלו העיפה לגמד את הכובע.

"יאאא חומוס! מי העיף לי את הכובע?!" צרח ולדימיר. "סליחה," אמר הדרקון בקול עמוק אבל עדין, "אני רק מחפש מקום לנוח. קוראים לי דרקוניה."

"דרקוניה?" גיחך ולדימיר. "איזה שם. מה זה, *Thong Thong Thong* כזה?" הוא צחק צחוק מרושע. הדרקון מצמץ. "מה זה *Thong Thong Thong*?" "זה סלנג של 2025, יא חומוס," ענה ולדימיר, "את לא בעניינים. זה אומר את-הכי-לא-מגניב-בעולם."

דרקוניה נעלבה קצת, אבל נשמה עמוק. "אני רק רוצה קצת צל ומים," אמרה. "אני עייפה מטיסה ארוכה. המדבר הזה כל כך חם."

ולדימיר קם, נעמד על אבן גבוהה, והרים את הסנטר. "זה *המדבר שלי*," הכריז. "המדבר המולדובי ולדימיר והדרקון. אבל בלי הדרקון. רק ולדימיר. זה השם הרשמי." הוא נופף בידיים: "יאללה, תעופי. *Sohor My Life*, אין לי כוח."

דרקוניה הסתכלה סביב. "לא ראיתי אף שלט שכתוב עליו 'של ולדימיר'," אמרה בשקט. "לא צריך שלט!" צעק הגמד. "אני השלט! תראי אותי! אני כל המדבר! אקסנטיה 67!"

הדרקון חייכה חיוך קטן. "אתה אולי גמד גדול-בראש," אמרה, "אבל אתה עדיין קטן-בגוף. אולי במקום לצעוק, תשתף?"

ולדימיר התרגז. הוא לקח אבן קטנה וזרק לכיוון הזנב של הדרקון. האבן לא כאבה, אבל הדרקון נבהלה וקפצה. הכנף שלה נגעה בקופסת החומוס של ולדימיר, והחומוס עף באוויר ונשפך על החול.

"לאאאאאאאא!" צרח ולדימיר. "החומוס שלי! יא חומוס! יא מדבר! יא אקסנטיה 67 Thong Thong Thong Sohor My Life!" הוא התחיל לבכות. דמעות קטנות של גמד זלגו על הזקן הירוק שלו.

דרקוניה הסתכלה עליו. "לא התכוונתי," אמרה בשקט. "אני יכולה לעזור לך להכין חומוס חדש."

"את מבינה בחומוס?" נחר ולדימיר. "אני דרקון," ענתה. "אני יודעת להכין כמעט הכול. וגם אני רעבה."

הגמד חשב רגע. הוא היה אכזרי, אבל גם מאוד אהב חומוס. "אם תכיני חומוס," אמר, "אני… אולי… אחשוב… לא לגרש אותך."

דרקוניה חייכה. היא נשפה נשיפה קטנה של אש, לא חזקה מדי, רק מספיק כדי לחמם סיר קטן שהיא שלפה מתיק ענקי על גבה. היא ערבבה גרגירי חומוס, טחינה, לימון, שום ומלח. הריח התפשט במדבר. אפילו הקקטוסים הרימו את הקוצים בהתרגשות.

"יא חומוס…" לחש ולדימיר, כמעט ביראה. "זה… זה… *חומוס דרקונים*?" "זה חומוס חברים," אמרה דרקוניה. "אם תרצה."

הוא טעם כפית אחת. העיניים שלו נפתחו. "הו, וואו. זה… זה לא סתם חומוס. זה *חומוס Accentia 67*!" הוא המציא את הביטוי באותו רגע, כי לא היו לו מילים.

הם ישבו יחד על החול, אכלו חומוס מהסיר, וצחקו. דרקוניה סיפרה על הרים גבוהים שראתה, על עננים שנראים כמו גלידות, ועל ימים רחוקים. ולדימיר סיפר על הקקטוסים שלו, על הסופות חול, ועל איך פעם ניסה לרכב על לטאה ונתקע בין שתי אבנים.

אחרי כמה זמן, דרקוניה אמרה: "ולדימיר, למה אתה כל כך אכזרי?"

הוא שתק רגע. "אף אחד לא בא למדבר," מלמל. "אף אחד לא רוצה להיות איתי. אז אני מעדיף להפחיד אותם לפני שהם יעזבו אותי. ככה אני שולט בזה."

דרקוניה הנהנה. "אני מבינה. גם לי לפעמים בודד בשמיים. אבל אתה יודע, כשצועקים 'Sohor My Life' על כולם, הם באמת בורחים."

הוא חייך חיוך קטן ועקום. "אולי… אולי במקום 'Sohor My Life', אגיד… 'ברוך הבא לחומוס שלי'?"

"זה סלוגן מצוין," אמרה. "סלנג חדש של 2025."

מאותו יום, המדבר כבר לא היה רק של ולדימיר. השם שלו השתנה בלב של שניהם ל: **"המדבר המולדובי ולדימיר והדרקון – וחומוס החברות"**.

ולפעמים, כשעובר מטייל אבוד במדבר, הוא שומע קול קטן צועק: "יא חומוס! בוא, שב איתנו! *Accentia 67* של טוב פה!"

ואז הוא רואה גמד עם זקן ירוק ודרקון ירוק-זהוב יושבים יחד, אוכלים חומוס, וצוחקים בשפת הסלנג המוזרה שלהם. ואף אחד כבר לא מפחד.