היער האסור

היער האסור

בלילה אחד, בשכונת גמדים קטנה ורגועה בקצה העולם, חי לו אלף קטן וסקרן בשם לירן. לירן אהב לשבת על גג הבית שלו, להסתכל על הכוכבים ולדמיין הרפתקאות. אבל האמת? החיים שלו היו די שקטים. יותר מדי שקטים, אם תשאלו אותו.

1.

יום אחד, כשהשמש כבר התחילה לשקוע והשמיים נצבעו בכתום וסגול, נשמע פתאום רעש נוראי מעל השכונה. שאגות. נפנופי כנפיים. אש בשמיים.

2.

דרקונים!

3.

להקת דרקונים ענקית עפה מעל הבתים, יורקת אש לכל עבר. בראש הלהקה עף דרק ענקי, ירוק-כהה, עם עיניים זהובות ומפחידות. שמו היה **דרקי**. דרקי היה דרקון אנוכי, שאהב רק זהב, אבנים יקרות… ובעיקר את עצמו. הוא צחק בקול רם כשבתים קטנים נשרפו, ולא היה אכפת לו מאף אחד.

4.

מה אני

אהההההה מה אני עושה ?

כנראה אני צריך לברוח

כמה

שיותר

מהר!

העשן התפזר, והרוח נעשתה קרירה.

הוא רץ ורץ...

עד ש...

פתאום השמיים נהיו אדום וארפל התפזר בכל היער

לירן עצר, התנשף, הסתכל סביבו, ולבו דפק בחוזקה.

הוא עמד בתוך יער ענקי, צפוף ואפל. על שלט עקום, שהיה תקוע בין שני עצים, היה כתוב באותיות אדומות: **"היער האסור"**.

לירן בלע רוק. "אוֹי…" הוא לחש לעצמו. "איך הגעתי לכאן?"

הוא עשה צעד אחד לאחור, מתכנן לחזור, אבל פתאום משהו לבן-כסוף חלף מול עיניו במהירות. לפני שהספיק להגיב, חוט זהב נצנץ באוויר, כרך את רגליו – והוא הועף הצידה לתוך שיח רך.

כשפתח את העיניים, הוא ראה מעליו יצור מדהים: סוסה לבנה, עם רעמה נוצצת בצבעי הקשת, ועין גדולה וסקרנית. על מצחה נצנץ קרן ארוכה ומסתובבת.

"מי… מי את?" גמגם לירן.

"אני **חד קי**," אמרה היוניקורן בקול צלול. "ויופי שתפסת אותך. מה אתה עושה ביער האסור?"

"אני… אני לא תפסתי אותי," מלמל לירן. "את חטפת אותי!"

חד קי גלגלה עיניים, אבל בחיוך קטן. "זה נקרא להגן. היער הזה מסוכן. ומה אלף קטן כמוך עושה פה לבד?"

לירן סיפר לה על הדרקונים, על דרקי, על השכונה שלו שנשרפה, ועל איך שרץ בלי לשים לב לאן.

חד קי הקשיבה בשקט, עיניה מתרככות. "אז ברחת… אבל עכשיו אתה ביער הכי מסוכן שיש," אמרה. "כאן יש מכשפות, מפלצות, ושמועות על אבן אחת מאוד, מאוד מיוחדת."

"מה זאת אומרת?" שאל לירן, ועיניו נפתחו בסקרנות.

"**אבן הקסם**," לחשה חד קי. "אומרים שהיא יכולה… לחסל את כל הדרקונים. בבת אחת."

לירן קפא. "להרוג את כל הדרקונים?" הוא חזר אחריה. "אבל… זה לא מסוכן? אולי יש דרקונים טובים?"

חד קי הרימה גבה. "אתה באמת מכיר דרקון טוב?"

לירן חשב רגע. "לא… אבל אולי יש. איפשהו."

חד קי חייכה. "אתה מוזר. אבל נחמד." היא שחררה את חוט הזהב מרגליו. "אל תפחד. אני לא אפגע בך. ידעתי שלא תזיק לי – ראיתי בעיניים שלך שאתה רק מבוהל."

לפני שלירן הספיק לענות, נשמעה שאגה עצומה מאחוריהם. האדמה רעדה. העצים התכופפו.

מעליהם נחת דרקון ענקי, ירוק-כהה, עם עיניים זהובות בוערות. זה היה דרקי.

"מה יש לנו כאן?" שאג דרקי, שיניו נוצצות. "אלף קטן… ויוניקורן נוצצת. נראה לי שמצאתי לי אוצר חדש!"

לירן נצמד אל חד קי. "תרוצי!" הוא לחש. "אני אנסה להסיח את דעתו!"

אבל חד קי צעדה קדימה. "דרקי," אמרה בקול יציב, "עזוב אותנו. אנחנו לא האויבים שלך."

דרקי צחק צחוק אכזרי. "כולם האויבים שלי, חוץ מהזהב שלי! ועכשיו גם אתם תהיו חלק מהאוסף!"

הוא פתח את פיו, מוכן לירוק אש. אבל חד קי הרימה את הקרן שלה, ופתאום נוצרה סביב לירן בועה נוצצת, שקופה וזוהרת.

להבת האש פגעה בבועה – והתפזרה לניצוצות זהב.

"מה?!" צרח דרקי. "קסם של יוניקורן?!"

חד קי רכנה אל לירן. "רוץ כשאני אתן סימן," לחשה.

היא זינקה קדימה, קרנה מסתחררת, ופגעה ברגלו של דרקי. הדרקון נפל לאחור בזעם, שורט את האדמה בטפריו. "אני עוד אחזור!" שאג, נפנף בכנפיו והתרומם באוויר, נעלם מעל צמרות העצים.

לירן רעד. "הוא… הוא יחזור, נכון?"

"כן," אמרה חד קי בשקט. "ולכן אנחנו צריכים את אבן הקסם לפניו."

בימים הבאים צעדו לירן וחד קי יחד בתוך היער האסור. הם חצו נהר שחצה את היער כמו נחש כחול, עברו ליד עצים שלחשו סודות באוזניהם, ופגשו חיות מוזרות שלא ראו מעולם.

כל לילה, כשנשכבו לנוח על עלים רכים, לירן שאל שאלות. "מה יקרה אם נשתמש באבן?" "מה אם דרקי בכלל לא תמיד היה רע?" "ולמה היער הזה אסור?"

חד קי ענתה על חלק. על חלק רק חייכה. אבל יום אחד, כשהתקרבו לאזור חשוך במיוחד ביער, האוויר נעשה קר ורטוב. ערפל כבד כיסה הכול, ורק אור הקרן של חד קי חתך אותו מעט.

באמצע קרחת יער עמד בית עקום, מעץ שחור, עם חלונות אדומים כמו עיניים. על הגג ישבה חתולה שחורה, עם עין אחת ירוקה ועין אחת סגולה.

"זה המקום," לחשה חד קי. "כאן גרה **לוסי**, המכשפה."

לירן בלע רוק. "היא… טובה?"

"לוסי?" חד קי צחקה צחוק קצר. "היא אכזרית. אבל היא היחידה שיודעת איפה אבן הקסם."

הדלת נפתחה בחריקה, כאילו שמעה אותם חושבים. מתוך הבית יצאה אישה גבוהה, רזה, עם שיער פרוע כמו קוצים שחורים ועיניים בוערות. ביד אחת החזיקה מטאטא, ביד השנייה בקבוקון ירוק.

"מי העז להיכנס ליער שלי?" שאלה לוסי בקול קר. "אלף קטן… ויוניקורן חצופה."

"אנחנו צריכים את עזרתך," אמר לירן, מנסה לא לפחד. "אנחנו מחפשים את אבן הקסם."

לוסי חייכה חיוך קר. "כמובן שאתם מחפשים. כולם מחפשים. כדי להשמיד את הדרקונים, נכון?"

לירן היסס. "אנחנו… רוצים לעצור את דרקי. הוא שורף ערים. הוא פוגע בחפים מפשע."

"זה אותו דבר," אמרה לוסי. "אבן הקסם לא בוחרת. היא מחסלת את *כל* הדרקונים. רעים. טובים. קטנים. גדולים."

לירן הסתכל בחד קי. "אמרת לי רק שהיא מחסלת דרקונים… לא את כולם…"

חד קי נראתה נבוכה. "לא הייתי בטוחה שתעז לבוא אם תדע הכול."

לוסי צחקה. "איזה חמודים. אז מה תבחרו? להשאיר את הדרקונים בחיים – ולסבול? או להשתמש באבן – ולהעלים אותם מהעולם?"

היא נופפה ביד, ועל השולחן הופיעה מפה ישנה. באמצע המפה, עמוק בלב היער, צויר סלע ענקי בצורת לב שבור.

"אבן הקסם נמצאת שם," אמרה לוסי. "אבל כדי להגיע אליה, צריך לעבור מבחן."

"מה המבחן?" שאל לירן.

לוסי התקרבה אליו, עיניה נוצצות. "המבחן הוא… הלב שלך."

הדרך אל הסלע הייתה קשה. קולות מפחידים ליוו אותם, צללים זזו בין העצים, והרוח לחשה באוזניו של לירן דברים מבלבלים: "עזוב… תחזור… אין טעם…"

אבל לירן המשיך ללכת. "חד קי," הוא אמר לבסוף, "אני לא רוצה להרוג *את כל* הדרקונים. זה לא נכון. גם אם דרקי רע, אולי יש דרקון קטן, במקום רחוק, שלא עשה כלום."

"ואם דרקי יחריב עוד ערים?" שאלה חד קי בשקט.

"אני רוצה לעצור אותו," אמר לירן. "אבל לא להשמיד עולם שלם."

כשהגיעו סוף סוף אל הסלע בצורת לב שבור, ראו חריץ במרכזו. בתוך החריץ נצנצה אבן קטנה, לבנה, זוהרת כמו ירח.

לירן התקרב. קול רך נשמע בתוך ראשו: "*אם תיקח אותי, כל הדרקונים ייעלמו…*"

הוא עצם עיניים. "אני לא רוצה את זה," לחש. "אני רוצה דרך אחרת."

האבן הפסיקה לזהור. במקום זאת, אור רך יצא מלבו של לירן, התפשט סביב, והפך את האבן לצבע זהב חמים.

קול חדש לחש: "*מי שבוחר לא להרוס – מקבל כוח לרפא.*"

לירן הרים את האבן הזהובה. "מה זה אומר?" שאל.

חד קי חייכה. "אולי עכשיו אבן הקסם לא תהרוג דרקונים… אלא תשנה אותם מבפנים."

כשחזרו לכיוון בקתת המכשפה, השמיים רעדו. דרקי ירד מהשמיים, זועם מתמיד.

"מצאתם את האבן?!" הוא שאג. "תנו לי אותה מיד!"

לירן עמד מולו, אבן הזהב בידו. "דרקי," אמר בשקט, "אתה לא חייב להיות מפלצת."

דרקי צחק. "אני אוהב להיות מפלצת!"

לירן הרים את האבן. אור זהוב שטף את היער, עטף את הדרקון. דרקי ניסה לצרוח, אבל קולו נחלש. עיניו הזהובות נעשו רכות יותר, פחות אכזריות.

כשהאור כבה, דרקי הביט סביב, מבולבל. "מה… מה עשיתי?" הוא לחש. "למה הכול שרוף?"

לירן ניגש אליו בזהירות. "עשית דברים רעים," אמר. "אבל עכשיו יש לך הזדמנות לתקן."

חד קי חייכה. "לפעמים," אמרה, "הקסם הכי חזק הוא לא זה שמעלים – אלא זה שמשנה."

לוסי, שצפתה מרחוק, נאנחה. "ילד טיפש," מלמלה. "אבל אולי… חכם."

מאותו יום, דרקי הפסיק לשרוף ערים, והתחיל לעזור לבנות מחדש את מה שהרס. לירן חזר לשכונתו, עם חד קי לצדו, והפעם – עם דרקון ששומר מלמעלה, במקום לתקוף.

והיער האסור? הוא כבר לא היה כל כך מפחיד. כי כשיש לב טוב, חברים אמיצים, וקצת קסם של בחירה נכונה – אפילו היער האסור יכול להפוך למקום של תקווה.

וככה הסתיימה ההרפתקה הראשונה של לירן, חד קי, ודרקי – אבל בלב, הם ידעו שזאת רק ההתחלה.

מעכשיו קומיקס