HE5תצוגה מקדימה של הסיפור
הילד עם השיער הכחול
דויד הגיע לכיתה ד׳ בתחילת השנה. שיערו היה מיוחד - עם פסים כחולים עזים, כי אביו האמן ניסה לצבוע איתו את השיער ולא יצא כמתוכנן. דויד לבש חולצות עם עטלפים וכוכבים, ולא חולצות כדורגל כמו כולם.
הילדים בכיתה צחקו עליו. "שיער כחול! שיער כחול!" צעק יונתן הקפטן של קבוצת הכדורגל. דויד לא אמר כלום, רק ישב לבד וצייר במחברת שלו.
יום אחד המורה מירה הכריזה על תחרות ציור בנושא "המקום הכי יפה שאני מכיר". כל הילדים התחילו לצייר: יונתן צייר את מגרש הכדורגל, מאי ציירה את החוף. דויד צייר בשקט בפינה ולא הראה לאף אחד.
כשהגיע יום ההגשה, דויד הוציא את ציורו. הוא צייר את עץ הזית בחצר בית הספר - עם כל סדק קטן, כל עלה זוהר, כל תולעת אדמה תחת האדמה. בפינה הוא צייר ילד קטן עם שיער כחול שיושב בצל העץ.
כל הכיתה השתתקה. "איך עשית את הצבע של העלים?" שאלה מאי בהתפעלות. "זה נראה כמו אמיתי!" דויד הסביר שהוא אוהב לראות את הדברים הקטנים שאף אחד לא מבחין בהם.
כעבור שבועיים המורה מירה הכריזה: "דויד זכה במקום הראשון!" היא נתנה לו סט עפרונות מקצועי גדול. השופטים אמרו שהציור שלו הכי מרגש, כי הוא מראה יופי במקום שכולם חושבים שהוא סתם עץ.
יונתן ניגש לדויד אחרי השיעור. "אני מצטער שצחקתי עליך", הוא אמר בבושה. "השיער שלך ממש מגניב, בעצם." כל הילדים ביקשו מדויד ללמד אותם לצייר כמוהו.
דויד חילק עפרונות לכולם והתחיל להסביר איך לעשות צבעים משתלבים. מאז אף אחד לא צחק על השיער הכחול שלו. כל אחד הבין שלהיות שונה זה לא רע - זה אומר שיש לך משהו מיוחד משלך להביא לעולם.
ואם מסתכלים טוב, אפילו בעץ זית פשוט בחצר, אפשר למצוא יופי שאף אחד לא ראה קודם. זה הכול עניין של איזה עיניים אתה מסתכל.
