הילדים המכוערים

הילדים המכוערים

על אי רחוק, באמצע ים סוער, היה מקום מוזר שנקרא **"המקום המכוער"**. אף אחד לא רצה להגיע לשם, כי סיפרו שהוא מלא אבנים חדות, עצים עקומים וקולות מפחידים בלילה.

יום אחד, הפליגה בים משפחה חמודה: אמא טובה, בן בשם **שמוליק** ובת בשם **טוסט**. אבל למרות שהמשפחה הייתה חמודה, **שמוליק היה מאוד אנוכי** – הוא תמיד חשב רק על עצמו. וטוסט? היא הייתה **אכזרית** – אהבה לצחוק על אחרים, לצעוק ולצוות מה לעשות.

הם הפליגו בספינה גדולה, השמש זרחה, והכול נראה שקט. אבל פתאום השמיים החשיכו, רוחות חזקות התחילו לנשוב, גלים ענקיים קפצו מעל הספינה, וברקים הבזיקו בשמיים.

"תחזיקו חזק!" צעקה האמא.

הספינה חרקה, התנדנדה, ואז – **נשברה**. המים בלעו אותה, והרוח סחפה את כולם לכל הכיוונים. היה חושך, היה קר, והים שאג.

כששמוליק פקח את העיניים, הוא שכב על חול רטוב. "איפה אני?" הוא מלמל. הוא קם לאט, כל הגוף כאב לו. מולו היה אי אפור, מלא עצים עקומים וסלעים שחורים.

"אני על אי..." הוא לחש, "אבל איפה אמא? איפה טוסט?"

הוא התחיל לרוץ לאורך החוף, קורא: "אמא! טוסט! אמאאא!" אף אחד לא ענה.

פתאום, מאחורי סלע גדול, הוא שמע בכי חרישי. הוא הסתובב וראה את **טוסט** יושבת, רועדת מקור, בגדיה קרועים, שערה דבוק לפניה.

"טוסט!" הוא צעק ורץ אליה.

"אני מפחדת..." היא לחשה, "איפה אמא?"

שמוליק בלע רוק. "אני... אני לא יודע. אבל אנחנו חייבים **לשרוד** עד שיבואו להציל אותנו. את ואני ביחד."

טוסט, שבדרך כלל הייתה אכזרית וצעקנית, הסתכלה עליו בעיניים גדולות. "ביחד?" שאלה בשקט.

"שנינו," אמר שמוליק, "אני לא עוזב אותך."

הם התחילו להסתובב באי, מחפשים אוכל. העצים היו עקומים ומפחידים, חלקם נראו כאילו יש להם פרצופים. אבל אז, בין העלים, הם ראו **פירות צבעוניים**.

"פירות!" קראה טוסט, "אני לוקחת הכול לעצמי!" שמוליק כבר רצה לצעוק עליה, כהרגלו, "זה שלי!", אבל אז הוא נזכר שהם לבד, בלי אמא, על אי מפחיד.

"נחלוק," הוא אמר בשקט, "אם נריב – לא נשרוד."

טוסט הסתכלה עליו מופתעת. "אתה... משתף?"

לפני שהיא הספיקה לענות, נשמע רעש חזק מהשיחים מאחוריהם. "ררררררר..." משהו זז שם, עלים רעדו, ענפים נשברו.

"מה זה?" לחשה טוסט, קפואה במקום.

מתוך השיחים קפץ יצור קטן, ירוק, עם אוזניים מחודדות, עיניים צהובות ושיניים חדות. הוא לבש בגד קרוע וישן. "אני **חיימי**, הגובלין הרע של *המקום המכוער*!" הוא צעק בקול צרוד. "מי העז לבוא לאי שלי?"

שמוליק וטוסט צרחו ביחד: "אאאאאה!"

חיימי התקרב, מלקק את השפתיים. "פירות טעימים... וילדים מפוחדים... איזה יום נפלא!"

שמוליק, שלרוב חשב רק על עצמו, תפס את ידה של טוסט. "רוצי!" הוא צעק. טוסט, שבדרך כלל הייתה אכזרית, לא משכה לו את היד ולא דחפה אותו – היא רצה **איתו**, צמודה אליו.

שניהם ברחו בין העצים, מחזיקים חזק את הפירות בידיים, שומעים את חיימי צועק מאחוריהם: "תחזרו! זה האי שלי! הכול שלי!"

הם קפצו מעל שורשים, התחבאו מאחורי סלע גדול, ונשמו בכבדות. "שמוליק..." לחשה טוסט, "אני מצטערת שהייתי רעה אליך לפעמים."

"ואני מצטער שהייתי אנוכי," הוא אמר, "אם לא נחשוב אחד על השני – הגובלין הרע ינצח."

מאחורי הסלע נשמעו צעדים מתרחקים. חיימי חיפש אותם במקום אחר.

שמוליק וטוסט התחבקו חזק. על האי המכוער, לבד בלי אמא, הם הבינו משהו חשוב: כדי לשרוד, הם חייבים להיות **טובים אחד לשני**, לא אכזריים ולא אנוכיים. הילדים אחרי כיומיים בנו להם בקתה קטנה ויצרו עם אבנים הצילו, עד שיצילו אותם כשהלך שמוליק לקח עוד כמה פירות והשאיר את טוסט עם אבנים כדי לשמור עליה הלך שמוליק קטף פירות ואז שמע צעדים בלי פחד צעק מי זה?! חיימי היה מאחוריו, ואז שמוליק שלף אבנים זרק עליו שם את הפירות שלקח בשק שהכין וברח משם אל הבקתה חיימי צעק אני עוד אכין מכם קציצות מכוערים שאתם! טוסט שמעה צעדים נבהלה והייתה מוכנה עם אבנים ואז שמוליק אומר חזרתי וטוסט נרגעה כעבור כמה ימים מסוק חלף על פני האי וראה את האות מצוקה נחת באי והציל את הילדים טוסט עלתה ראשונה ואז כששמוליק בא לעשות החול עשה מערבולת וכמעט שאב אותו טוסט הצליחה למשוך אותו ושתיהם ניצלו והכל היה בסדר