HE96–8תצוגה מקדימה של הסיפור
דרמה בן תאומות 4
נטע ואורי היו תאומות זהות בנות חמש עשרה. הן גרו בדירה קטנה בתל אביב, וחלקו הכל – חדר, בגדים, וסודות.
לילה אחד, כשהוריהן יצאו לאירוע, שמעו הבנות דפיקה מוזרה בדלת. כשנטע פתחה, מולה עמדה נערה חיוורת בשם שיר, שטענה שהיא חברת כיתה חדשה.
"אני לא זוכרת אותך מהכיתה," אמרה אורי בחשדנות. שיר חייכה חיוך קר וחשף שיניים חדות – היא הייתה ערפדית.
שיר סיפרה להן סיפור עצוב: היא הפכה לערפדית לפני מאות שנים, והייתה בודדה לנצח. "אני רוצה אחות," היא לחשה. "רק אחת מכן תצטרף אליי."
נטע ואורי נבהלו. הן אחזו יד ביד, מבינות שהמפלצת רוצה להפריד ביניהן. "לעולם לא נעזוב אחת את השנייה," אמרה נטע בנחישות.
שיר התקדמה לעברן, עיניה בוערות באדום. "אני יכולה לכפות על אחת מכן להפוך," היא איימה. אבל התאומות לא נרתעו.
"אנחנו חזקות יותר ביחד," קראה אורי. היא אחזה במנורת מלח שעמדה על השולחן והדליקה אותה, ממלאת את החדר באור בהיר.
שיר נסוגה לאחור, מכסה את פניה. "אור כל כך חזק... זה כואב לי!" היא צעקה. האור הטהור של האחוות בין התאומות היה חזק מדי עבורה.
בדמעות של כעס ובדידות, שיר נעלמה אל תוך הלילה. "יום אחד תבינו כמה זה קשה להיות לבד," היא לחשה לפני שנעלמה לגמרי.
נטע ואורי נפלו זו לזרועותיה של זו, רועדות. הן הבינו שהקשר ביניהן הציל אותן מגורל נורא.
"שום דבר לא יפריד בינינו," הבטיחה אורי. נטע הנהנה, והן ישבו ביחד עד שהוריהן חזרו הביתה.
מאותו לילה, התאומות היו קשובות יותר זו לזו. הן למדו שאהבה אמיתית ואחווה הן הכוחות החזקים ביותר בעולם – אפילו מפני אפלה עתיקה.
