אמי ותמי

אמי ותמי

ביער הקסום, שבו העצים לוחשים סודות לירח והפרחים זוהרים בלילה כמו כוכבים קטנים, חיו שני ילדים שונים מאוד אחד מהשני.

הראשונה הייתה ילדה בשם **תמי**. היא הייתה יפה, עם צמות ארוכות ועיניים נוצצות, אבל היא הייתה מאוד אנוכית. היא אהבה לחשוב רק על עצמה. אם היה רק ממתק אחד – היא הייתה לוקחת אותו לעצמה. אם מצאו משחק חדש – היא רצתה לשחק בו לבד. היא כמעט אף פעם לא שאלה מה אחרים מרגישים.

השני היה ילד בשם **אמי**. הוא היה שובב ורע. הוא אהב לצחוק על אחרים, לדחוף, להעליב, ולהציק לחיות הקטנות ביער. הוא לא הקשיב לאף אחד, לא להורים, לא למורים, ולא לחברים.

יום אחד, תמי ואמי יצאו לטייל ביער הקסום. ההורים אמרו להם:

"אל תלכו עמוק מדי ליער, ואל תתקרבו לבתים שאתם לא מכירים!"

אבל תמי חשבה: *אני אעשה מה שאני רוצה, אני יודעת הכול הכי טוב!* ואמי חשב: *איזה חוקים משעממים, אני אעשה דווקא ההפך!*

וכך, שניהם נכנסו עמוק יותר ועמוק יותר לתוך היער.

העצים נעשו גבוהים יותר, הצללים ארוכים יותר, ורוח קרירה לחשה בין העלים. ציפורים הפסיקו לצייץ, ורק קול צעדים חרישי נשמע על השבילים המלאים בעלים יבשים.

תמי אמרה: "אני עייפה, אני רוצה לשבת. למה אין פה משהו מעניין? רק עצים, עצים, עצים..."

אמי בעט באבן ואמר: "משעמם! הלוואי שהיה לפחות משהו מפחיד או מוזר!"

הם המשיכו ללכת, ופתאום – ריח מתוק של שוקולד, וניל וסוכר שרוף התפשט באוויר.

"את מריחה את זה?" שאל אמי.

"כן..." אמרה תמי, ועיניה נצצו. "זה מריח כמו עוגיות! ובמבה! ושוקולד!"

הם רצו אחרי הריח, ופתאום ראו משהו מדהים: באמצע קרחת יער קטנה עמד בית קטן ומוזר – כולו מקושט בממתקים.

הגג היה עשוי עוגיות שוקולד, החלונות ממסגרות של סוכריות גומי צבעוניות, הקירות מצופים שוקולד לבן וחום, והגדר מסביב הייתה עשויה מקלות סוכר אדומים-לבנים. אפילו הארובה הייתה עשויה ממרשמלו ורוד.

"וואו!" צעק אמי. "זה הבית הכי מגניב שראיתי בחיים!"

"אני רוצה לטעום!" אמרה תמי, וכבר שלחה יד לעוגיית שוקולד מהגג הנמוך.

תמי נגסה בעוגייה. "מממ! זה טעים! אני רוצה עוד!"

אמי התחיל לקרוע חתיכות מסוכריות הגומי שעל החלון. "תראי כמה! זה הכול שלנו!"

אף אחד מהם לא חשב לעצור ולשאול: *של מי הבית הזה? זה בסדר לקחת בלי רשות? זה בטוח?*

פתאום הדלת חרקה ונפתחה לאט. בדלת עמדה **מכשפה** – מכשפה סקרנית, עם כובע מחודד, אף ארוך ועיניים נוצצות וממש-ממש חקרניות.

"ילדים מתוקים..." היא אמרה בקול רך מדי, "מה אתם עושים ליד הבית שלי?"

תמי מהר הסתירה מאחורי הגב חתיכת שוקולד. "אה... אנחנו... רק הסתכלנו."

אמי ליקק את האצבעות ואמר: "הבית שלך טעים!"

המכשפה חייכה חיוך רחב מדי. "אם אתם אוהבים ממתקים... למה שלא תיכנסו פנימה? יש לי בפנים עוד הרבה יותר ממה שיש בחוץ. עוגות, עוגיות, שוקולד חם, סוכריות בכל הצבעים!"

תמי ואמי הסתכלו אחד על השנייה. תמי חשבה רק על עצמה: *אני אכנס ואוכל כמה שבא לי!* אמי חשב: *אם יש בפנים כל כך הרבה ממתקים, אני אוכל הכול ואשאיר לתמי רק קצת!*

"בטח שניכנס!" אמר אמי.

"כן, כן, אני באה!" אמרה תמי.

הם נכנסו לבית. בפנים היה חמים ונעים. על השולחן עמדו צלחות מלאות עוגות, עוגיות, סוכריות ושוקולדים. ריח מתוק מילא את החדר.

"תאכלו, ילדים, תאכלו..." אמרה המכשפה בקול מתוק מדי. "תאכלו כמה שאתם רוצים."

תמי התיישבה מיד והתחילה לבלוס עוגיות. אמי מילא את הכיסים שלו בשוקולדים וסוכריות.

אבל בזמן שהם אכלו, המכשפה הסתכלה עליהם בעיניים נוצצות וסקרניות במיוחד, כאילו היא בוחנת אותם.

"תגידו לי, ילדים," שאלה, "ההורים שלכם יודעים שאתם פה?"

"לא!" צחק אמי. "ברחנו להם!"

"ואתם תמיד כאלה נחמדים?" שאלה המכשפה, והביטה בהם היטב.

"אני לא צריכה להיות נחמדה," אמרה תמי בפה מלא. "אני עושה מה שבא לי."

"ואני אוהב לעשות צרות," אמר אמי בגאווה.

המכשפה ליקקה את שפתיה. "יופי... יופי... ילדים שלא שומעים בקול, ילדים שלא חושבים על אחרים... אלה הילדים שאני הכי אוהבת."

היא ניגשה בשקט אל התנור הגדול שעמד בפינת החדר, פתחה אותו, והאש בפנים הבהבה באור כתום. היא לחשה לעצמה: "היום יהיה לי תבשיל מיוחד..."

תמי ואמי היו כל כך עסוקים באכילה, שהם כמעט לא שמו לב.

אבל באותו הזמן, לא רחוק משם, בתוך סבך השיחים, הסתתרה **סבתא** – אישה זקנה ורעה, שהכירה את היער הקסום טוב מאוד. היא הייתה מרושעת, אבל דבר אחד היא שנאה אפילו יותר מילדים: היא שנאה מכשפות אחרות.

סבתא ראתה איך תמי ואמי נכנסים לבית הממתקים של המכשפה, והבינה מיד מה עומד לקרות.

"המכשפה הזאת רוצה לבשל אותם!" היא מלמלה. "רק אני רשאית להפחיד ילדים ביער הזה!"

סבתא התקרבה בשקט אל חלון הבית, הציצה פנימה וראתה את המכשפה מדליקה את האש בתנור, ואת הילדים ממשיכים לאכול בלי לשים לב.

"ילדים טיפשים..." חשבה סבתא. "אבל... אולי אני עוד אשתמש בהם אחר כך. קודם צריך להציל אותם מהמכשפה הזאת."

סבתא פתחה בזהירות את החלון מאחור, בלי שהמכשפה תשמע, ולחשה:

"פססססט! ילדים!"

תמי הרימה את הראש. "מי זה?"

"אני," לחשה סבתא. "בואו מהר אל החלון. עכשיו. בשקט."

אמי חשד: "למה שנבוא? מי את בכלל?"

"אם תישארו שם," לחשה סבתא בקול חד, "תמצאו את עצמכם בתוך סיר מרק ענק. תסתכלו על התנור!"

תמי ואמי הסתכלו לכיוון התנור. המכשפה עמדה עם כף עץ גדולה, מדברת לעצמה: "עוד מעט הם יהיו מוכנים... קצת מלח... קצת פלפל..."

פתאום, לראשונה באותו יום, תמי הרגישה פחד אמיתי. הלב של אמי התחיל לדפוק חזק.

"מה נעשה?" לחשה תמי.

"בואו אליי עכשיו!" אמרה סבתא. "אני אעזור לכם לברוח. מהר!"

תמי ואמי קמו בשקט. תמי כבר רצתה לקחת עוד עוגייה, אבל אמי משך אותה: "עזבי את זה! בואי כבר!"

הם התגנבו אל החלון, וסבתא עזרה להם לטפס החוצה אחד-אחד. כשהם קפצו החוצה, המכשפה הסתובבה פתאום.

"היי! לאן אתם חושבים שאתם הולכים?" היא צעקה.

אבל סבתא כבר סגרה את החלון בחבטה, תפסה את תמי ואמי בידיים ואמרה: "רוצו! עכשיו!"

שלושתם רצו דרך היער. המכשפה פתחה את הדלת ורדפה אחריהם, אבל השביל היה מלא שורשים וענפים, והיא כל הזמן נתקלה ונפלה.

"תפסיקו לרוץ!" צרחה המכשפה. "חזרו לכאן! יש עוד ממתקים!"

אבל תמי ואמי כבר לא רצו ממתקים. הם רצו הביתה.

אחרי זמן מה, הם עצרו לנשום. סבתא הסתכלה עליהם במבט חד.

"אתם ילדים לא טובים," היא אמרה. "אבל היום ניצלתם. תזכרו: מי שחמדן, מי שלא שומע בקול, מי שחושב רק על עצמו – עלול להיכנס לצרות גדולות."

תמי הורידה את הראש. "אני... אני מצטערת," היא אמרה בקול שקט. "הייתי אנוכית."

אמי אמר: "ואני הייתי רע ושובב מדי. אם היינו מקשיבים להורים, לא היינו נכנסים לבית הזה."

סבתא עיקמה את הפה. "אל תחשבו שאני טובה," אמרה. "אני לא. אני רק לא אוהבת מכשפות אחרות. אבל היום – הצלחתי להציל אתכם דרך החלון. בפעם הבאה – אולי כבר לא יהיה מי שיציל."

היא הסתובבה, נעלמה בין העצים, והשאירה אותם לבד.

תמי ואמי חזרו הביתה מהר ככל שיכלו. בדרך הם לא דיברו הרבה, אבל בתוך הלב שלהם משהו השתנה.

מאותו יום, תמי התחילה לחשוב יותר על אחרים, לחלוק, ולשאול: "אתה רוצה גם?" ואמי השתדל להפסיק להציק, להקשיב קצת יותר, ולא לרוץ ישר אל כל דבר שנראה כיף ומתוק.

והיער הקסום? הוא נשאר שם, עם הבית הממתקים, המכשפה הסקרנית, והסבתא הרעה שמסתובבת בין העצים. אבל תמי ואמי ידעו: לא כל מה שנראה מתוק – באמת טוב. ולא כל מי שמחייך – באמת חבר.

וסוד קטן: לפעמים אפילו אנשים רעים, כמו סבתא, יכולים לעשות משהו טוב – גם אם זה רק במקרה.

וככה, הם למדו להקשיב, להיזהר, ולחשוב לא רק על עצמם. וסוף הסיפור – פתוח להמשך הרפתקאות, אבל הפעם… קצת יותר חכמות.