הָאוֹר כָּבָה

הָאוֹר כָּבָה

נוֹעַם וְתָמָר שִׂחֲקוּ בַּבַּיִת. פִּתְאוֹם הָאוֹר כָּבָה. היה חשוך בְּכָל מָקוֹם.

תָּמָר אָמְרָה: "חֹשֶׁךְ פֹּה! אֲנִי לֹא רוֹאָה כְּלוּם!" נוֹעַם אָמַר: "בּוֹאִי אִתִּי. נְחַפֵּשׂ פָּנָס."

הֵם הָלְכוּ לְאַט לְאַט בַּחֹשֶׁךְ. נוֹעַם אָמַר: "פֹּה הַשֻּׁלְחָן. תָּמִיד הוּא פֹּה." תָּמָר גִּלְּתָה שֶׁהַבַּיִת לֹא הִשְׁתַּנָּה.

הֵם מָצְאוּ אֶת המגירה. נוֹעַם פָּתַח אוֹתה. "הַפָּנָס פֹּה!" הוּא שָׂמַח.

הוּא הִדְלִיק אֶת הַפָּנָס. אוֹר יָפֶה הֵאִר אֶת הַחֶדֶר. "רוֹאָה? אֵין מִמָּה לִפְחֹד," אָמַר נוֹעַם.

אָז אַבָּא דָּן בָּא. "כָּל הַכָּבוֹד!" הוּא אָמַר. "מָצָאתֶם אֶת הַפָּנָס לְבַד!" הוּא תִּקֵּן אֶת הַחַשְׁמַל.

הָאוֹר חָזַר. נוֹעַם וְתָמָר חִיְּכוּ. "הַחֹשֶׁךְ כבר לֹא מַפְחִיד," אָמְרָה תָּמָר. שניהם צחקו.