השמן הגדול

השמן הגדול

בבית ספר קטן בקצה העיר, קרה משהו מוזר מאוד. יום אחד, באמצע השיעור, נשמע רעש חזק בחצר. כל הילדים רצו לחלון… וראו ענק ענק, אבל גם מאוד סקרן.

קראו לו גידי הענק. הוא היה כל כך גבוה, שהראש שלו כמעט נגע בעננים. גידי היה מאוד סקרן – הוא רצה לדעת מה זה ספרים, מה זה שיעורי בית, ומה זה “כרטיסיות משחק” שהילדים החזיקו בידיים.

אבל היה עוד מישהו בבית הספר. קראו לו בּוֹף השמן. בוף היה ענק קטן יותר, ורע מאוד. הוא כל הזמן צעק, קילל, דחף ילדים, לקח להם את הכרטיסיות, וגנב אוכל מהתיקים. “תנו לי לאכול! עכשיו!” הוא היה שואג, ומנופף בידיים.

יום אחד, בזמן ההפסקה, בוף התעצבן מאוד. ילד קטן בשם נועם לא רצה לתת לו את כרטיסיית הגיבור האהובה עליו. “היא שלי!” נועם אמר באומץ. בוף צרח, דחף חזק מדי, ובתוך שנייה אחת קרה משהו נורא – נועם נפל, נחבט בראשו, ולא זז.

כל החצר השתתקה. הילדים התחילו לבכות. המורים רצו לעזור לנועם והזמינו אמבולנס. גידי הענק הרגיש שהלב הענקי שלו נשבר. “זה לא משחק יותר,” הוא לחש. “מישהו נפגע באמת.”

גידי התכופף, הרים בזהירות את נועם ושמר עליו עד שהאמבולנס הגיע. אחר כך, הוא הסתכל ישר על בוף. “אתה עברת את הגבול,” אמר בקול עמוק. “מילים רעות ומכות הן לא כוח. הן סכנה.”

המנהלת יצאה החוצה. “בוף,” היא אמרה בתקיפות, “אתה נענש. אתה לא יכול להישאר בבית הספר. אתה תלך למקום מיוחד שבו ילמדו אותך מה זה כבוד, אחריות, ומה גורם לרוע שלך לאחרים.”

בוף הורד את הראש. הוא לא צחק יותר, ולא דרש אוכל. הוא הבין שמעשה אחד רע, ברגע אחד, יכול להרוס חיים.

מאותו יום, גידי הענק החליט להיות גיבור-העל של בית הספר. הוא שמר על הילדים, עזר למורים, ולימד את כולם: “כוח אמיתי הוא להיות טוב, לשמור על אחרים, ולהגיד ‘לא’ לאלימות.”

והילדים? הם המשיכו להחליף כרטיסיות – אבל עכשיו, תמיד יחד, תמיד בנועם.

השמן הגדול