היער הקסום

היער הקסום

יונתן הולך ביער הקסום וניתקע בין שורשי עץ עתיק, אחרי שרב עם חבריו דוד, מיקה וגל וברח מהמדורה. הוא מושך ברגל, אבל השורשים רק מתהדקים, והיער סביבו נהיה שקט מדי.

פתאום יוצא מבין העצים אריה זהוב־רעמה, גדול ומרשים, אבל בעיניו יש משהו כמעט אנושי. 'אל תזוז כל כך,' הוא שואג ברוך מפתיע, 'אתה רק מסתבך יותר.' יונתן קופא, הלב שלו דופק, אבל הוא מקשיב.

האריה נושף בעדינות על השורשים, והם מתרופפים כאילו היו חוטים. יונתן משתחרר ונופל על האדמה, מתנשף, ואז לוחש, 'תודה... מי אתה בכלל?' האריה מחייך בעיניו ואומר, 'אני שומר היער הזה, ואני שומע לבבות יותר מרגליים.'

'שמעתי את הכעס שלך מרחוק,' ממשיך האריה, 'אבל גם את הפחד שתישאר לבד.' יונתן מביט מטה, מבין שברח כי פחד להיראות פגיע. האריה מתקרב, קולו רך: 'חברים אמיתיים לא נבהלים מדמעות.'

יונתן חוזר בשביל המואר שהאריה מראה לו, עד שהוא רואה את האור מהמדורה. דוד, מיקה וגל רצים אליו, דואגים ומופתעים. 'סליחה שברחתי,' הוא אומר, 'פשוט נתקעתי... קצת ביער וקצת בעצמי.'

הם מחייכים, מחבקים אותו, וממשיכים לשבת יחד סביב האש. עמוק ביער הקסום, האריה מתבונן בהם ונעלם בין הצללים. מאז, בכל פעם שיונתן מרגיש תקוע, הוא זוכר: גם בלב של יער וגם בלב של אדם, תמיד יש שביל חזרה.