HE6Story preview
oik
באמצע השנה בכיתה ה'1 בבית הספר "הרקפת", המורה איילת שמה לב שמשהו מוזר קורה. בהפסקות, דנה עומדת לבד ליד הברזייה, בזמן שרוב הילדים משחקים כדורגל או קלאס.
מיקה ניגשה אל דנה ושאלה בלחש: "למה את לא משחקת איתם?" דנה משכה בכתפיים ולחשה: "אמרו לכולם לא לדבר איתי… עושים עליי חרם".
מיקה הופתעה. היא אהבה לשחק עם דנה בשנה שעברה. "מי אמר?" שאלה. דנה הצביעה לעבר קבוצת ילדים שעמדה מסביב לעדי, שנראתה מאוד בטוחה בעצמה.
עדי אמרה לחברים: "אל תזמינו את דנה לשום משחק, היא מוזרה!" חלק מהילדים לא הסכימו, אבל פחדו לומר משהו.
בהפסקה הבאה, המורה איילת ראתה שדנה יושבת לבד וקוראת בספר. היא ניגשה ושאלה בעדינות מה קורה.
איילת כינסה את כל הכיתה לשיחה במעגל. היא אמרה: "חרם הוא סוג של אלימות. גם אם לא מרביצים, הוא פוגע בלב, בביטחון ובשמחה של ילד או ילדה".
גל הרים יד ואמר: "אבל אני לא התחלתי את זה, רק שתקתי".
איילת השיבה: "כששותקים מול חרם – זה כאילו מסכימים אליו. מי שעומד בצד יכול להפוך לגיבור, אם הוא בוחר לעזור".
איילת ביקשה מעדי לספר למה התחיל החרם. עדי גמגמה: "היה ויכוח קטן… ואז כעסתי… וכולם הלכו אחריי".
מיקה לקחה אוויר ואמרה: "אני לא רוצה להיות חלק מחרם. דנה חברה טובה שלי".
יחד עם המורה, הם הכינו "חוקי כיתה נגד חרם": לא מדירים אף אחד, לא עושים קבוצות סודיות כדי לצחוק על אחרים, ואם רואים שמישהו נפגע – ניגשים לעזור או מספרים למבוגר.
בסוף היום, דנה הרגישה קצת יותר רגועה. מיקה וגל הזמינו אותה לשחק בהפסקה הבאה.
דנה חייכה לעצמה וחשבה: "כשיש חברים אמיצים, אפילו חרם יכול להיעלם".
באותו ערב שלחה איילת הודעה לכל ההורים על שיחת הכיתה. היא כתבה שכולם צריכים לזכור: בכיתה ה'1 – כל ילד וילדה שווים, וכולם ראויים לחברים ולמילה טובה.
