תוכן

תוכן

בבוקר אחד, דניאל הקטן שאל את אמא תוך כדי ארוחת הבוקר: "אמא, איך באים ילדים לעולם?" אמא חייכה, ליטפה לו את הראש ואמרה: "שאלה מצוינת, אני אספר לך סיפור על מסע קטן ומופלא."

"פעם," התחילה אמא, "היו אבא ואמא שרצו מאוד תינוק או תינוקת. בתוך הגוף של האמא יש מקום מיוחד שנקרא רחם, זה כמו בית חם ורך לתינוק שעדיין לא נולד."

"בגוף של אבא יש תאים קטנים שנקראים זרעים, ובגוף של אמא יש תא קטן שנקרא ביצית," המשיכה אמא. "כשהזרע של האבא פוגש את הביצית של האמא, ביחד הם מתחברים ומתחיל להיווצר תינוק."

דניאל פער עיניים: "אז התינוק סתם מופיע בבטן?" אמא צחקה ואמרה: "לא סתם. הגוף של האמא חכם מאוד, והוא עוזר לתינוק לגדול לאט־לאט בתוך הרחם."

"בהתחלה התינוק ממש, ממש קטן, אפילו יותר מגרגר חול," הסבירה אמא. "כל שבוע הוא גדל עוד קצת: קודם נוצרת לו לב קטן, אחר כך ידיים, רגליים, ואז פנים, עיניים ואפילו אצבעות קטנטנות."

דניאל הניח את ידו על הבטן של אמא: "ככה גם אני גדלתי אצלך?" אמא הנהנה: "כן, במשך בערך תשעה חודשים סחבתי אותך בבטן, שמרתי עליך ועזרתי לך לגדול."

"ומה קורה כשהתינוק מוכן לצאת?" שאל דניאל בסקרנות. "כשהתינוק מספיק גדול וחזק," אמרה אמא, "הרחם עוזר לו לצאת דרך מקום מיוחד בגוף של האמא, בבית חולים או מרכז לידה, והרופאים והאחיות עוזרים."

"לפעמים," הוסיפה אמא, "יש גם תינוקות שבאים לעולם בעזרה של רופאים מיוחדים וטיפולים, אבל גם אז הם גדלים ברחם עד שהם מוכנים לצאת." דניאל חשב רגע ואמר: "אז כל תינוק הוא מין נס קטן?"

אמא חיבקה אותו חזק: "נכון מאוד, כל ילד וילדה הם נס. וככה בדיוק, עם הרבה אהבה, דאגה וגוף חכם, ילדים באים לעולם."