שירה ואסף מתגברים על הפחד

שירה ואסף מתגברים על הפחד

שירה ואסף יצאו לטיול ביער הגדול ליד הבית עם תיק קטן, מים וחטיף. השמש האירה בין העצים, והציפורים שרו שירים שמחים.

הם רצו קדימה, קפצו מעל אבנים וצחקו. "תראה, אסף, פרח סגול ענק!" קראה שירה והתקרבה להריח אותו.

כשהרימו את הראש, הם שמו לב שהשביל נעלם. "אממ… איפה הסימון האדום שהיה פה?" שאל אסף בדאגה.

הם הסתובבו סביב וראו רק עצים גבוהים וענפים מסתבכים זה בזה. היער נהיה פתאום שקט יותר, ושירה הרגישה צמרמורת קטנה בגב.

"אני קצת מפחדת," לחשה שירה, "אבל אנחנו חכמים, נמצא דרך." אסף הנהן ואמר, "בואי נחשוב. נשתמש במה שאנחנו יודעים."

שירה שלפה דף מהתיק וציירה עיגול קטן. "זה אנחנו," אמרה, "וכל פעם שנלך לכיוון מסוים, נסמן חץ. ככה נדע איפה כבר היינו."

פתאום נשמע קול עדין, כמו צליל של פעמון. מבין העצים יצא יוניקורן לבן, עם קרן נוצצת בצבעי הקשת.

"וואו… אסף לחש, "זה אמיתי?" היוניקורן הנהן בראשו בעדינות ונגע בעץ עם הקרן שלו.

על קליפת העץ הופיעו נקודות זוהרות שיצרו חץ מבריק. "הוא מראה לנו כיוון!" קראה שירה בשמחה.

הילדים הלכו אחרי החיצים הזוהרים, ועצרו כל כמה דקות כדי לסמן במפה שלהם ולבדוק שלא מסתבכים.

לפעמים בחרו שביל קצת אחר, רק כדי לראות אם יצליחו לחשוב על דרך טובה יותר.

הלב שלהם עדיין דפק מהר, אבל כל החלטה נכונה מילאה אותם אומץ. "אנחנו לא רק הולכים אחרי קסם," אמר אסף, "אנחנו גם משתמשים במוח שלנו."

לאט‑לאט אור כתום של שקיעה הופיע בין הגזעים. הם זיהו את עץ הזית הגדול שמול הבית שלהם.

"הצלחנו!" צעקה שירה וחיבקה את אסף. היוניקורן נענע בזנבו, הקרן שלו הבהבה פעם אחרונה, והוא נעלם בין העצים.

בדרך הביתה שירה אמרה, "פחדתי, אבל למדנו שאנחנו יכולים לחשוב יצירתי ולנווט גם כשקשה." אסף חייך, "והיער? הוא כבר לא רק מפחיד, הוא גם מלא קסם."