שימי

שימי

זה היה בוקר רגיל בבית הספר, עד שפתאום נשמעה צעקה מהמסדרון. דוד ומיכל רצו החוצה וראו יצור ירקרק וקטן מקפץ על הלוקרים.

"אני שימי, הגובלין!" הוא הכריז וקפץ על כיסא. בכל קפיצה שלו, מחברת עפה באוויר ועיפרון הסתובב כמו טיל קטן.

גל ואדי יצאו מהכיתה ועמדו בהלם. שימי משך בשקית הזבל, וכל הדפים הצבעוניים של עבודות האמנות התפזרו בכל המסדרון.

"היי!" צעקה מיקה, "השקענו בזה שבוע שלם!" אבל שימי רק צחק והתחבא בתוך ארון המטאטאים, משאיר אחריו פס נצנצים ירוקים.

המורה רוני יצאה מהחדר, מרימה גבה. "מי הורס פה את בית הספר?" שאלה בקול קשוח. שימי הציץ מהארון ועשה לה פרצוף מצחיק.

דוד לחש, "אולי הוא לא רע, אולי הוא פשוט משועמם." מיכל הנהנה, "בואו ננסה לדבר איתו במקום לצעוק עליו." הם התקרבו לאט לאט לארון.

"שימי," אמרה מיקה ברוך, "למה אתה הורס לנו את בית הספר?" שימי משך בכתפיו הקטנות. "כי בבית הגובלינים אף אחד לא משחק איתי, אז באתי לעשות בלגן שאשימו לב אליי."

אדי חייך אליו. "אם תפסיק להרוס, נוכל לשחק איתך בהפסקה." גל הוסיף, "ואולי תעזור לנו לקשט מחדש את המסדרון, שיהיה אפילו יותר יפה מקודם."

העיניים הירוקות של שימי הבריקו. הוא קפץ החוצה והתחיל לאסוף דפים מהרצפה. בכל פעם שנגע בדף, הופיע עליו כוכב נוצץ או ציור מצחיק.

בסוף היום, המסדרון נראה כמו גלריה קסומה. המורה רוני חייכה ואמרה, "יפה מאוד, שיתוף פעולה מצוין." שימי חייך בביישנות.

מאז, שימי כבר לא הורס את בית הספר. הוא הפך לגובלין הרשמי של הכיתה, זה שעוזר לסדר ולקשט. ורק לפעמים, כשמשעמם לו מאוד, הוא מפזר כמה נצנצים ירוקים כדי להזכיר לכולם שהוא עדיין קצת שובב.