שודדי הים הרעים

שודדי הים הרעים

לפני שנים רבות היה אי רחוק שנקרא "אי הפיראטים". באי הזה גרו שודדי ים מפחידים, כמו דוד, מיכל, עומר, מיקה וגל, שתמיד חיפשו אוצרות נוצצים בים הגדול.

כל לילה הם יצאו בספינה השחורה שלהם וחיפשו תיבות זהב מתחת לגלים. הם לא פחדו מסערות, מרוחות חזקות ואפילו לא מכרישים, כי הם היו הפיראטים הכי אמיצים בכל הים.

בוקר אחד, אחרי לילה ארוך בים, מצאו הפיראטים תיבה כבדה ועתיקה. הם גררו אותה לחוף וכולם התאספו סביבה, סקרנים לראות מה יש בפנים.

דוד פתח בזהירות את המכסה הישן, וכולם עצרו את הנשימה. בתוך התיבה לא היה זהב, אלא קוף קטן ומתוק, שישן עמוק־עמוק.

"למה הוא לא מתעורר?" שאלה מיקה בדאגה. "אולי הוא רעב," הציע גל, ושלף בננה מתרמיל הפיראט שלו.

פתאום הקוף פקח עיניים ופיהק פיהוק ענקי. "אוי, סוף סוף!" הוא אמר, "ישנתי חמישים שנה! שמי רוני, ואני תחת כישוף של מכשף רע."

הפיראטים נבהלו, אבל גם מאוד הסתקרנו. "למה המכשף הטיל עליך כישוף?" שאלה מיכל, שהתקרבה וליטפה לו את הראש.

"פעם גרתי ביער הקסום ליד הים," סיפר רוני. "אהבתי לזרוק על המכשף בננות בכל פעם שהוא עבר, וזה כל כך עצבן אותו, שהוא כישף אותי לשינה של חמישים שנה!"

עומר פרץ בצחוק. "זרקת עליו בננות? זה מצחיק מדי!" אבל מיקה אמרה ברצינות: "זה עדיין לא יפה מצדו לקלל אותך ככה."

הפיראטים הביאו לרוני עוד בננות, מים וקצת עוגיות פיראטים מתוקות. רוני חייך ואמר: "אתם הפיראטים הכי נחמדים שפגשתי, חשבתי שפיראטים תמיד רעים."

"פעם היינו רעים," הודה דוד בשקט. "אבל היום אנחנו רק מחפשים אוצרות וסיפורים חדשים, לא עושים לאנשים רע." כל הפיראטים הנהנו בהסכמה.

"אז אולי תעזרו לי לשבור את הכישוף לגמרי?" שאל רוני בתקווה. "אני לא רוצה שהמכשף יחזיר אותי לישון שוב."

"ברור שנעזור!" קראה מיכל, ושלפה מפה ישנה מקופלת. על המפה היה סימן גולגולת קטן על הר גבוה במרכז האי.

"שם גר המכשף," הסביר גל, "אבל אף אחד מאיתנו עוד לא העז להתקרב לשם." כולם הביטו בהר המפחיד שבלט באמצע האי.

"עכשיו אנחנו לא לבד," אמר עומר והרים את רוני על כתפו. "יש לנו קוף אמיץ, ואנחנו צוות שלם."

הפיראטים ורוני התחילו לצעוד בשביל המוביל להר, שרו שירי ים כדי לא לפחד. רוני זרק בננה באוויר ותפס אותה, והצחוק שלו הדביק את כולם.

כשהגיעו לפסגת ההר הופיע המכשף, עם גלימה שחורה וכובע מחודד. "מי מעז לשבור את הכישוף שלי?" הוא שאג, והרוח סביבו התחזקה.

"אנחנו!" קראו הפיראטים יחד, ורוני צעד קדימה באומץ. "אני מצטער שזרקתי עליך בננות, אבל זה לא היה מגיע לי לישון חמישים שנה."

המכשף הביט ברוני, ואז בפיראטים שעמדו מאחוריו ולא זזו. הוא לא ציפה שמישהו יעמוד יחד עם קוף קטן נגדו.

לבסוף המכשף נאנח, הוריד את ידיו ואמר: "בסדר, למדתי שגם אני הייתי קצת רע. אני מבטל את הכישוף." הוא הניף את המטה, וניצוצות צבעוניים מילאו את האוויר.

רוני הרגיש לפתע קל יותר, שמח וחופשי. "אני חופשי באמת!" הוא קרא וקפץ משמחה בין הכתפיים של כולם.

"מה עכשיו?" שאלה מיקה בחיוך. רוני הסתכל על הים הנוצץ ואמר: "עכשיו נצא יחד לחפש אוצרות, אבל לא רק של זהב — אוצרות של חברים וסיפורים חדשים."

מאותו יום הפך רוני לקוף הפיראטים הרשמי של אי הפיראטים. השודדים שמרו עליו, דאגו לו, והוא שמר עליהם בצחוק ואומץ, והאי כבר לא היה אי של פיראטים רעים, אלא של חברים אמיצים.