ריב הבארות

ריב הבארות

יצחק עמד ליד הבאר העתיקה בקצה המדבר וחשב על הסיפור שסבא יצחק סיפר לו אתמול. הוא נזכר איך בעבר, בימי האבות, היו ריבים קשים על בארות מים במדבר.

המים שלנו! צעק עמר, הרועה מהשכנים, כשהגיע עם עדרו. הבאר הזאת שלנו כבר שלוש שנים! יצחק התקרב והסביר בסבלנות: העדר שלנו חפר את הבאר הזאת לפני חודשיים, כשהישנה התייבשה.

יצחק ראה שהמתח גובר. הוא נזכר בסיפור על יצחק אבינו, שבחר לוותר ולחפור באר אחרת במקום להילחם. 'רגע,' אמר בקול רועד, 'אולי יש דרך אחרת?'

עמר הביט בו בזעם. 'מה אתה מציע, ילד? שנמות מצמא?' אבל יצחק כבר חשב. 'יש עוד מקום טוב לבאר מעבר לגבעה. ראיתי שם אדמה רטובה.'

יצחק הניד בראשו. 'זה יקח זמן לחפור באר חדשה.' יצחק הציע: 'אז בינתיים נחלוק את הבאר הזאת. כל אחד ישאב במחצית היום.'

עמר היסס, אבל הבין שזה הגיוני. 'ואתם תעזרו לנו לחפור באר חדשה?' שאל בזהירות. יצחק חייך לראשונה. 'נחפור ביחד. שתי משפחות חופרות מהר יותר.'

בשבועיים הבאים עבדו שני המשפחות יחד. הם חפרו באר חדשה ומצאו מים טובים ומרעננים. יצחק למד שלפעמים לוותר זה לא חולשה, אלא חוכמה.

כששתו כולם מהבאר החדשה, עמר אמר: 'הילד שלך חכם, יצחק. הוא הציל אותנו מריב מיותר.' יצחק הרגיש גאה. הוא הבין שהסיפורים הישנים לא רק מעניינים – הם גם מלמדים איך לחיות נכון.

מאז קראו למקום 'באר השלום', ושתי המשפחות נשארו חברים טובים. יצחק המשיך לרעות את הצאן ליד הבארות, ותמיד נזכר בשיעור החשוב: שיתוף פעולה תמיד עדיף על קרב.