צידות השדים של הכיפופ

צידות השדים של הכיפופ

רומי התיישבה על הספסל בפארק הירקון, השיער הסגול שלה נצץ באור השמש. היא הרגישה בודדה בבית הספר החדש, עד שמישהי התיישבה לידה.

היי, אני מירה! אהבתי את הצבע של השיער שלך," אמרה הבחורה עם השיער המתולתל. רומי חייכה. "תודה, אני רומי. עברתי לכאן רק לפני שבועיים."

לפתע הגיעה זואי, חברה של מירה, וצעקה בהתרגשות: "מירה! רומי! אתן חייבות לבוא איתי למגדל העתיק ליד החוף!" עיניה הבהיקו מאחורי המשקפיים. "שמעתי שם קולות מוזרים."

שלוש הבנות הלכו יחד לעבר המגדל הנטוש. כשהתקרבו, ראו צללים מוזרים שנעו בחלונות הישנים. "אלה... שדים?" לחשה רומי.

מירה צחקה בעדינות. "אל תדאגי, זה רק אור ועצים." אבל כשנכנסו לתוך המגדל, הן ראו משהו מדהים – ציורים עתיקים על הקירות, שנראו כמו דמויות מיסטיות.

זואי הוציאה טלפון וחיפשה מידע. "זה לא שדים! אלה סמלים עתיקים של שומרי העיר מלפני מאות שנים!" הן בדקו את הציורים בקפידה, מוקסמות.

הבנות החליטו לחקור את ההיסטוריה המקומית ביחד. כל שבת הן נפגשו, ביקרו במוזיאונים וקראו ספרים. "אנחנו כמו צוות חוקרות!" אמרה רומי.

עם הזמן, רומי, מירה וזואי הפכו לחברות הכי טובות. השיער הסגול של רומי הפך לסמל של הקבוצה – סמל לאומץ להיות שונה.

הן גילו שהשדים האמיתיים הם הפחדים שלנו – הפחד להיות לבד, הפחד מהלא מוכר. אבל יחד, כל דבר אפשרי.

בסוף השנה, הן יצרו פרויקט מדהים על ההיסטוריה המקומית. המורה היה מאוד מרשים. "עבודת צוות מעולה!" הוא אמר.

רומי הביטה בחברות החדשות שלה וחייכה. היא כבר לא הייתה הילדה החדשה והבודדה. היא מצאה את המשפחה שבחרה – ויחד הן היו בלתי מנוצחות.