HE10–12Story preview
פלאטון ואדם ואמא ואבא
יונתן ישב על הרצפה בסלון ומנסה למצוא את נעל הספורט השמאלית שלו. סביבו היו פזורים צעצועים, בגדים, ספרים וערימות של דברים שאף אחד לא טרח לסדר. "אמא, איפה הנעל שלי?" הוא קרא בייאוש.
"אני לא יודעת, יונתן," ענתה אמא רונית מהמטבח, "אולי תחפש מתחת לערימת הכביסה בפינה." היא הייתה עסוקה בניסיון למצוא מקום לסלסלת הכביסה הנקייה, אבל כל השטחים היו תפוסים. אף פעם לא היה מספיק זמן לסדר.
נועה, אחותו הקטנה של יונתן, רצה לחדרה כדי להביא את תיק הגן. "אמא, אני לא מוצאת את הפלסטלינה שהבאתי אתמול מהגן!" היא התלוננה. "וגם את הציור שעשיתי לך!" אמא רונית נאנחה – איך אפשר למצוא משהו כשהכל מעורבב?
בערב, כשאבא דני חזר מהעבודה, הוא מעד בערימת נעליים ליד הדלת. "אי אפשר ככה להמשיך," הוא אמר בעייפות. "הבית נראה כמו שטח מלחמה." כולם הסכימו, אבל אף אחד לא באמת ידע מאיפה להתחיל.
יונתן הביט בחדרו המבולגן והציע: "מה אם כל אחד יסדר רק את החלק שלו?" נועה קפצה מהתלהבות. "ואני אסדר את כל הצעצועים!" היא אמרה. אמא ואבא הסתכלו אחד על השני וחייכו.
בשבת אחר הצהריים, כל המשפחה התחילה במבצע הסידור הגדול. אבא דני ארגן את הנעליים בארון ליד הדלת, כל זוג במקום שלו. אמא רונית קיפלה את הכביסה ושמה אותה בארונות. יונתן מיין את הצעצועים, הספרים והבגדים בחדרו, ונועה עזרה לשים את כל המשחקים בקופסאות צבעוניות.
אחרי כמה שעות של עבודה, הבית נראה אחרת לגמרי. "וואו!" אמר יונתן כשהסתכל סביב. "אפשר לראות את הרצפה!" נועה צחקה והראתה לכולם את הציור שמצאה – הוא היה מתחת לכרית הספה כל הזמן.
מאותו יום, משפחת כהן קבעה חוק חדש: כל ערב, כל אחד מסדר את הדברים שלו למקומם. זה לא תמיד היה מושלם, אבל הבית היה הרבה יותר מסודר. והכי חשוב – יונתן תמיד מצא את שתי הנעליים שלו בזמן.
