פארק היורה

פארק היורה

הלילה ירד על היער שמאחורי עין־אורן, הקיבוץ הקטן בקצה העיר. באמצע היער עמד פארק דינוזאורים חדש, עם כלובים גבוהים ומצלמות בכל מקום. גל, מיקה, רוני ואור התנדבו לעזור לפתיחה החגיגית בבוקר.

כעבור שעה נשמעה אזעקה חדה שקרעה את הדממה. האורות מהכלובים ריצדו, ושער הברזל של כלוב הוולוצירפטורים נפתח בחריקה. ארבעה וולוצירפטורים כחולים־ירקרקים דילגו החוצה כמו צללים מהירים.

השומרים רצו אחריהם ברשתות ושוקים חשמליים, אבל הוולוצירפטורים היו חכמים ומהירים מדי. הם קפצו בין הגזעים, זינקו מעל בורות והתחמקו מכל מלכודת. גל לחש, "הם לא סתם חיות… הם מתכננים."

פתאום רעדה האדמה מתחת לרגליים. מהחלק העמוק של היער פרץ טי־רקס ענק, שעיניו אדומות וזועמות. הוא שאג שאגה שמילאה את היער וגרמה לעלי העצים לרעוד.

האנשים ניסו לברוח, אבל הטי־רקס חסם את השביל החוצה. הוא הריח את הוולוצירפטורים והסתובב לכיוונם, רעב ומסוכן. הוולוצירפטורים השמיעו קריאות קצרות זה לזה, כאילו מתכננים אסטרטגיה.

מיקה הבחינה שהם לא בורחים, אלא מתפזרים מסביב לטי־רקס. "הם… עוזרים לנו," היא לחששה. רוני הוציא פנס לייזר קטן והחל להבהב איתו, מנסה למשוך את תשומת לבם.

וולוצירפטור אחד עקב אחרי האור, ואז הסתכל היישר על רוני. לרגע נראה כאילו הבין. הוא השמיע קריאה חדה, ושלושת האחרים דילגו לעמדות חדשות בין העצים.

בעזרת אותות הלייזר, הילדים כיוונו את הוולוצירפטורים כך שייסגרו על הטי־רקס. אחד הסיח את דעתו מלפנים, שניים קפצו עליו מהצדדים, והרביעי הוביל אותו ישר לתוך בור תחזוקה מוסתר, מלא קורות ברזל.

הטי־רקס נפל לבור בשאגה אדירה, והקורות נסגרו מעליו כמו מכסה. כל היער השתתק. הוולוצירפטורים עמדו על שפת הבור, נושמים בכבדות, ואז הביטו בילדים ובשומרים.

אור הרים בזהירות יד, כאילו מודה להם. בהבזק מהיר, הוולוצירפטורים הסתובבו ונעלמו בחזרה בין העצים. באותו לילה, כל מי שהיה ביער הבין משהו חדש: לפעמים, מי שנראה הכי מפחיד, יכול להיות דווקא זה שמציל אותך.