עוד

עוד

בְּבֹקֶר שִׁמְשִׁי אֶחָד, מִיכַל וְדָוִד יָצְאוּ לַגִּינָּה בַּשְּׁכוּנָה. לְיָד הַשִּׁיחַ שָׁמְעוּ "מְיָאוּ" חָלוּשׁ.

מֵאָחוֹרֵי הֶעָלִים הִצִּיץ חָתוּל קָטָן, לָבָן עִם נְקֻדּוֹת שְׁחוֹרוֹת. "בּוֹא נַעֲזֹר לוֹ," אָמְרָה מִיכַל בְּרַכּוּת.

דָוִד הֵבִיא קְעָרָה קְטַנָּה שֶׁל מַיִם, וּמִיכַל הוֹצִיאָה פִּתָּה קְרוּמָה מֵהַתִּיק. הַחָתוּל הִתְקָרֵב לְאַט־לְאַט וְהִתְחִיל לְלַקְלֵק.

פִּתְאוֹם נִשְׁמַע קוֹל: "כְּפִיר! כְּפִיר!" זֹאת הָיְתָה עֲדִי, שֶׁחִפְּשָׂה אֶת הַחָתוּל שֶׁלָּהּ. כְּפִיר קָפַץ לַיָּדַיִם שֶׁלָּהּ וְגִרְגֵּר בְּשִׂמְחָה.

"תּוֹדָה שֶׁשְּׁמַרְתֶּם עָלָיו," חִיְּכָה עֲדִי. מִיכַל וְדָוִד הִנִּיפוּ יָד וְהִרְגִּישׁוּ שֶׁהַיּוֹם שֶׁלָּהֶם נִהְיָה מְיֻחָד מְאֹד.