עבודות

עבודות

היה זה אחר הצהריים חמים, ודוד ישב על הספה בסלון, מרותק למשחק במחשב. על השולחן בערמות היו מחברות, צבעים וקלמר פתוח.

אמא של דוד, מיכל, עמדה במטבח וסידרה כלים, תוך כדי שהיא מדברת בטלפון מהעבודה. היא נראתה עייפה, אבל כשסיימה את השיחה חייכה אל דוד וניגשה לשבת לידו.

"דוד, איך היה בבית הספר?" שאלה מיכל ברכות. דוד משך בכתפיים ואמר, "בסדר… אבל יש לי מלא עבודות."

מיכל הרימה גבה. "מלא עבודות? אז בוא נראה איך מחלקים אותן חכם, שלא תטבע בהר של שיעורים." היא לקחה דף חלק וציירה טבלה.

"פה נכתוב מה דחוף להיום, ופה מה שיכול לחכות למחר," היא הסבירה. דוד התחיל להכתיב: "עברית, חשבון, מדעים… וגם להכין מצגת בהיסטוריה."

דוד הרגיש שהראש שלו מסתובב מרוב משימות. "זה המון, אמא, אין סיכוי שאסיים את הכל," הוא נאנח ונשען על השולחן.

"יש סיכוי, אם נעשה את זה צעד־צעד," אמרה מיכל והניחה יד מרגיעה על כתפו. "כמו שאתמול בצהריים חילקנו את עבודות הבית – קצת כלים, קצת סידור, וקצת כביסה."

הם החליטו על "מקצי ריצה" של עשרים דקות לכל מקצוע. אחרי כל מקצה, דוד קיבל הפסקה קצרה לשתות, לנשנש, או פשוט להתמתח.

בהתחלה זה היה לו קשה, אבל השעון במטבח הפך למשחק. הוא ניסה להספיק כמה שיותר תרגילים לפני שהזמן נגמר, כאילו זו תחרות בינו לבין המחברת.

אחרי שעה וחצי, רוב ההר הגדול של השיעורים נעלם. נשארו רק שני תרגילים בחשבון והכותרת למצגת.

"תראה כמה הספקת!" אמרה מיכל בגאווה. "אמרת שיש מלא עבודות, ועכשיו יש רק קצת." דוד חייך בפעם הראשונה מאז שחזר מבית הספר.

הוא סיים את שני התרגילים האחרונים לבד, בזמן שמיכל שטפה כלים במטבח ושרה בשקט. הבית הרגיש פתאום רגוע יותר, כאילו גם הוא שמח שהשיעורים כמעט נגמרו.

לפני השינה, דוד כתב לעצמו פתק: "לא לפחד ממלא עבודות – לחלק אותן לחלקים קטנים." הוא הדביק אותו על שולחן הכתיבה והרגיש גאה בעצמו.

מיכל נכנסה לחדר, כיבתה את האור וחיבקה אותו. "מחר יחכו לך אולי עוד עבודות," היא לחשה, "אבל עכשיו יש לך גם את הכלים להתמודד איתן."