ספר של הצ׳אט

אליס הייתה ילדה עדינה וחכמה מהכיתה של ט׳2, עם עיניים טובות שממש שמו לב אליהן. פלינס היה הבחור היפה והאמיץ בשכבה, כזה שתמיד עוזר בלי לעשות מזה עניין.

רקל ישבה לידם בשיעורים, וצחקה בקול רם יותר מכולם. היא אמרה שהיא חברה של אליס, אבל בתוך הלב שלה הסתתר קנאה קטנה ומעצבנת.

יום אחד כל השכבה יצאה לטיול שנתי, עם מדריכים, שירים באוטובוס וחטיפים שעוברים בין מושבים. אליס הלכה ליד פלינס, ורקל צעדה מאחוריהם, שומעת כל מילה.

אחרי ההפסקה הראשונה, הכול השתנה ברגע אחד. מתוך השיחים יצאו זומבים—חיוורים, איטיים, אבל רבים מדי—והתחילו לרוץ אל האנשים בצעקות מוזרות.

המדריכים ניסו לארגן את כולם, אבל זה היה בלגן. תוך דקות כמעט כולם נעלמו בין העצים, ורק שלושה נשארו יחד: אליס, פלינס ורקל.

פלינס תפס את היד של אליס ואמר בשקט, “אנחנו זזים עכשיו.” רקל הנהנה, ושלושתם רצו אל בקתת שמירה ישנה שהם זכרו מהמסלול.

בדרך אליס מעדה על אבן ונפלה על הברכיים. היא נאנחה ולחשה, “אני צמאה מדי… אני לא מצליחה להמשיך.”

פלינס התכופף לידיה ואמר, “הכול בסדר, אני איתך.” הוא הסתובב לרקל: “רקל, את יכולה להביא מים או משהו לשתות? מהר, בבקשה.”

רקל רצה בין העצים, ומצאה תיק של מישהו שנשאר מאחור. בתוך התיק היה תפוח אדום ומבריק, ולידו בקבוק קטן עם מדבקה קרועה—רקל לא ידעה מה כתוב עליו, אבל בעיניים שלה זה נראה כמו הזדמנות.

היא לחשה לעצמה, “רק רגע… אם אליס לא תהיה, פלינס יראה מי באמת שווה.” היא טפטפה מעט מהנוזל על התפוח וניגבה מהר, כאילו כלום לא קרה.

כשהיא חזרה, היא חייכה חיוך גדול מדי ואמרה, “מצאתי משהו! תפוח!” אליס הרימה את הראש, שמחה, ואמרה, “תודה, רקל.”

אליס נגסה ביס אחד, ואז הפנים שלה החווירו. היא התנדנדה, נפלה על האדמה, והידיים שלה רעדו כאילו הגוף שלה שכח איך להיות חזק.

רקל קראה, “פלינס! היא התעלפה!” בקול שהרגיש כמו משחק. פלינס נבהל, הרים את אליס בזהירות כמו חתן וכלה, ורץ איתה לבקתת השמירה.

הוא השכיב אותה על מזרן ישן, ושם לה בקבוק מים שמצא בפנים. אחרי כמה דקות אליס פקחה עיניים ולחשה, “אני חלשה… משהו לא בסדר.”

פלינס הביט ישר על התפוח שנשאר ליד הרצפה והבין. הוא אמר בשקט אבל בתקיפות, “אל תדאגי. אני אשמור עלייך—וגם אברר מה קרה.”

אליס שתתה מים לאט, נשמה עמוק, וקמה בזהירות. “בוא נצא מכאן לפני שהם מגיעים,” היא אמרה, ופלינס הנהן.

רקל הלכה איתם, אבל הכעס שלה בער מבפנים. כשעברו ליד שביל צר, היא דחפה את אליס קלות—רק מספיק כדי שתיפול ותיחבט באבן.

אליס נאנקה, ורקל עשתה פנים מודאגות: “אוי לא! את בסדר?” אבל אז, בשקט, היא גררה את אליס כמה צעדים והשאירה אותה קרוב מדי לצללים.

זומבי יצא מהשיחים והתקרב, שיניים חשופות. אליס צרחה, “פלינס!” והקול שלה חתך את האוויר כמו אזעקה.

פלינס הסתובב מיד, ראה את הזומבי, ורץ בלי לחשוב פעמיים. הוא חטף מוט ברזל מהקרקע, חסם את הזומבי, והפיל אותו בתנועה אחת חזקה.

אחר כך הוא חזר לאליס, עזר לה לקום, והסתכל על רקל במבט חדש—חד ומבין. “אנחנו לא בורחים רק מזומבים,” הוא אמר, “אנחנו בורחים גם משקרים.”

אליס הסתכלה על רקל, העיניים שלה עצובות אבל יציבות. “אני רוצה לחיות,” היא אמרה, “ולחיות זה גם לדעת למי אפשר להאמין.”

רקל שתקה, כאילו בפעם הראשונה הבינה כמה היא הרחיקה לכת. ושלושתם, עם פחד בלב ותיקון קטן באוויר, המשיכו ללכת—אל מקום מוגן, ואל אמת שצריך להתמודד איתה.