HE210–12Story preview
זה התחיל ביום שבו בית הספר של כיתה ט' יצא לטיול באונייה ישנה במסגרת “שבוע הרפתקאות”. המורה מיכל והמדריך דוד חייכו, עד שצעקה עלתה מהסיפון: “פיראטים!”
הפיראטים השתלטו במהירות, והאונייה נסחפה אל אי מסתורי שנקרא “אי הפיראטים”. כשהעשן התפזר, כמעט כולם נלקחו בשבי, ורק שלושה תלמידים הצליחו לברוח לתוך היער.
שלושתם היו אליס, תלמידה חכמה עם עיניים חדות; שילונה, אמיצה עם לב גאה; ופלינס, בן שקט אבל חזק שמבחין בפרטים שאחרים מפספסים. הם נשמו מהר והקשיבו לקולות התופים הרחוקים מהחוף.
פתאום, מאחורי אליס הופיע פיראט ענק עם מסכה קרועה ושיניים מצופות זהב.
אליס צרחה, והקול שלה חתך את האוויר כמו סירנה. פלינס הסתובב מיד, חטף מקל עבה מהקרקע, והתגנב מאחוריו בלי להרעיש.
במכה אחת הוא הדף את הפיראט לאחור. הפיראט הסתחרר, ואליס ניצלה את הרגע כדי לבעוט לו בחולצה ולדחוף אותו לתוך שיח קוצים.
שילונה, שעמדה בצד, הרגישה משהו צורב בלב. היא דחפה את אליס ואמרה בלחישה כועסת, “הוא שלי… אני הייתי אמורה להיות זו שמצילה!”
ואליס ניצלה את הרגע כדי לבעוט לו בחולצה ולדחוף אותו לתוך שיח קוצים. שילונה, שעמדה בצד, הרגישה משהו צורב בלב.
אליס נפלה וקיבלה מכה כואבת בכתף. היא קמה לאט, לא אמרה מילה, ורק הסתכלה על שילונה בעיניים שקטות, כאילו היא מחליטה לא להוסיף אש למדורה.
הפיראט ניסה לקום שוב, ופלינס אמר, “אין זמן לריבים.”
אליס נשמה עמוק, וביחד עם פלינס הם קשרו את ידי הפיראט בגפן עבה עד שהוא הפסיק להתנגד.
“בואו נמשיך,” אמרה שילונה, עדיין נרגשת. פלינס הסכים, והשלושה התקדמו פנימה, אל תוך אי שהפך חשוך יותר בכל צעד.
אבל אליס התחילה להרגיש חלשה. הכאב בכתף התפשט, והאוויר הלח גרם לה להסתחרר, עד שבקושי הצליחה ללכת.
אחרי עוד כמה מטרים היא פשוט נפלה על האדמה. כל הגוף שלה נחבט בחול הרטוב, והיא עצמה עיניים כאילו מישהו כיבה לה את הכוח.
פלינס נבהל וקרא בשמה. הוא הרים אותה בזהירות, כמו בחתן וכלה בסרטים, והתחיל לרוץ בין העצים, ושילונה רצה אחריהם בלי לשאול שאלות.
הם מצאו מערה קטנה מאחורי מפל דק. בפנים היה יבש יותר ומוגן, וצליל המים כיסה על הנשימות שלהם.
פלינס קרע חתיכת חולצה, טבל אותה במים נקיים, וחבש את הכתף של אליס כמו שלמד פעם בעזרה ראשונה. שילונה הביטה מהצד, ואז הוציאה מהתיק שלה חטיף אנרגיה ודחפה אותו ליד של אליס, בלי מילים.
אליס פקחה את שתי עיניה ואמרה בקול חלש, “איפה אני?” פלינס דמע ואמר, “את פה איתנו, את בטוחה.”
שילונה השתעלה קלות ואמרה, “וגם אני פה.” לרגע היא הסתכלה על אליס ואמרה בשקט, “סליחה… הייתי מלאה קנאה.”
אליס חייכה חיוך קטן, כאילו הוא עולה לה במאמץ. “אנחנו צריכים להיות צוות,” היא לחשה, “כי באי הזה, רק חברים שורדים.”
בחוץ נשמעו צעדים וצחוק פיראטים שמתקרב. פלינס לחש, “כשאליס תתחזק, נצא לחפש את מיכל ואת דוד, ונמצא דרך לברוח.”
שילונה הנהנה, הפעם בלי גאווה ועם הרבה יותר לב. ושלושתם ישבו יחד במערה, מקשיבים למים, מתכננים, ומבינים שהאומץ האמיתי הוא לא רק להילחם—אלא גם לדעת לסלוח ולשמור אחד על השני.
