ספר של הצ׳אט

בבית הספר "ברושים" כולם ידעו שמאיה היא לא רק מורה לאמנות—היא גם האישה שתמיד מוצאת פתרון יצירתי לכל בעיה. ביום שני אחד, באמצע שיעור ציור, נכנסה המנהלת עם מכתב מקומט ושקט מוזר בעיניים.

הכפר שלנו, כפר ברושית, התחיל להתייבש," היא אמרה. "המעיין הפסיק לנבוע, והילדים בבית הספר בקושי מצליחים להתרכז מרוב דאגה." מאיה הרימה גבה, כאילו משהו במילים האלה הזכיר לה סיפור ישן.

בהפסקה התאספו דוד, מיכל, עומר, גלי ורוני סביב מאיה ליד עץ הברוש הגדול בחצר.

דוד לחש: "סבתא שלי אמרה שיש מכשפה מירשעת שגרה ליד הגבעה, והיא מקנאה בכפר שמח." מיכל הוסיפה: "אומרים שהיא נועלת את המים בתוך בקבוק זכוכית שחור."

מאיה נשמה עמוק והסתכלה עליהם ברצינות. "אם זו באמת מכשפה, לא ננצח בכוח—ננצח בחוכמה ובאומץ," אמרה.

אחרי הלימודים מאיה לקחה מפה ישנה מהספרייה של "ברושים".

כשהגיעו לבאר ההדים, הרוח נשמעה כאילו היא לוחשת סודות.

לפתע הופיעה דמות עטופה בגלימה אפורה, ועיניה נצצו כמו זכוכית קרה.

המכשפה צחקה צחוק קצר. "המים שייכים למי שיודע לשמור עליהם. אתם רק מבזבזים, שוכחים לכבות ברזים ומלכלכים את הנחל."

מאיה הוציאה את המחברת והראתה למכשפה ציור שהכינו הילדים בבית הספר "ברושים": ברזים עם שלטים 'סוגרים', ילדים מנקים חוף, ומערכת לאיסוף מי גשם.

המכשפה התקרבה, והעיניים שלה התרככו לרגע.

המכשפה שתקה, ואז שלפה בקבוק זכוכית שחור מתחת לגלימה. היא סובבה את הפקק, וממנו יצא אור כחול קטן, כמו טיפה שהפכה לנחל.

בדרך חזרה המעיין כבר התחיל לנבוע, כאילו הכפר נשם שוב.

בבית הספר "ברושים" הם תלו שלטים ליד הכיורים, בנו חבית לאיסוף מי גשם, ויצאו לנקות את השביל למעיין.

מאיה הסתכלה עליהם בגאווה, וחשבה שלפעמים כדי להציל כפר, צריך קודם להציל את הלב של האנשים שבו.

באותו ערב, כשכפר ברושית התמלא שוב בקול מים, הילדים נשבעו לשמור עליהם.

הם לא סיפרו לכולם על המכשפה—רק אמרו שהאומץ, החוכמה והטוב לב החזירו את המעיין.

ומאיה, עם חיוך קטן, ידעה שזה הסיפור הכי אמיתי שיש.