ספר של הצ׳אט

בחללרשה, המקום שבו כוכבים מנצנצים כמו סוכריות, גרו ילד בשם דוד וחברתו מיכל בתחנת חלל קטנה. הם אהבו להביט דרך החלון ולספור שביטים שחולפים בשקט.

יום אחד נשמעה נקישה על הדלת, וכשדוד פתח—עמד שם גריפון עם כנפיים ענקיות ועיניים חכמות. 'קוראים לי ינשוף,' הוא אמר, 'ואני צריך עזרה למצוא את מפת השבילים בין הכוכבים.'

מיכל קראה לעומר, שהיה הכי טוב בפתרון חידות, והשלושה יצאו יחד במסדרון הכסף של התחנה.

פתאום הופיעה אלפית עם שריון ירקרק וחיוך אמיץ: 'אני לוחמת,' היא הציגה את עצמה, 'ואני שומרת על המפות כדי שלא יגיעו לידיים לא טובות.'

לפני שדוד הספיק לשאול, יצא מאחורי ארגז חלל קטן גובלין עם אוזניים מחודדות ותיק מלא ברגים נוצצים. 'אני חיזר,' הוא מלמל, 'לא גונב… רק אוסף דברים מעניינים!'

לוחמת הובילה אותם לחדר הכוכבים, שבו המפה הייתה נעולה בתוך קופסה עם שלושה כפתורים.

על הקיר היה כתוב: 'פותחים רק בשיתוף פעולה.' עומר אמר: 'כל אחד ילחץ כפתור בזמן, אחרת היא לא תיפתח.'

דוד לחץ ראשון, מיכל שנייה, ולוחמת שלישית—אבל הקופסה לא זזה.

חיזר התקרב לאט ואמר: 'אפשר שגם אני? אני יודע להקשיב למנעולים.'

המפה נפתחה כמו פרח אור, והראתה שביל בטוח בין מערבולות צבעוניות.

ינשוף פרש כנפיים ואמר: 'תודה! בחללרשה, גם מי שנראה חשוד יכול להיות חבר.'

בדרך חזרה לתחנה הם ספרו כוכבים חדשים, והלב שלהם הרגיש קל כמו חללית נייר.

לוחמת נופפה לשלום, וחיזר הבטיח לאסוף מעכשיו רק דברים שאף אחד לא איבד.

וינשוף? הוא טס קדימה, מוביל את כולם בשבילים הבוהקים של חללרשה.