ספר של הצ׳אט

בוקר אחד, כשעמר חזרה מבית הספר, היא שמעה רעש מוזר ליד הדלת. היא פתחה בזהירות, וראתה אריה גדול, זהוב־רעמה, יושב על השטיח בכניסה ומחייך.

"שלום," אמר האריה בקול נמוך אבל עדין, "קוראים לי אריה, ואני קצת הלכתי לאיבוד." עמר צחקה ואמרה, "איזה שם מצחיק לאריה – אריה! בוא תיכנס, לפני שהשכנים ייבהלו."

האריה נכנס בזהירות הביתה, נזהר לא לדרוך על הצעצועים של עמר. הוא התיישב בסלון, על הרצפה, כי על הספה הוא היה גדול מדי.

"את רוצה לשתות משהו?" שאלה עמר. "יש לי שוקו חם, אבל אני לא בטוחה שאריות אוהבים שוקו." האריה חשב רגע וענה, "אנסה, אני תמיד סקרן לטעום דברים חדשים."

הם ישבו יחד ליד השולחן במטבח, ועמר סיפרה לו על בית הספר, החברים והשיעורים. האריה סיפר לה על היער הרחוק שבו הוא גר, על העצים הגבוהים ועל הלילות המלאים בכוכבים.

פתאום נשמע מפתח בדלת – אמא של עמר חזרה. היא ראתה את האריה, קפאה לשנייה, ואז שמעה את עמר אומרת, "אמא, זה חבר חדש, אפשר שהוא יישאר קצת?"

אמא חייכה ואמרה, "רק אם הוא יעזור בסידור הבית." האריה הנהן ברצ seriousness, ומאותו יום, בבית של עמר היה גם אריה – וגם המון סיפורים חדשים.