ספיידרמן מציל את הירח

ספיידרמן מציל את הירח

בלילה שקט אחד, דויד, מיכל ואורי ישבו על הגג והביטו בירח. פתאום ראו שהוא מתחיל להיעלם, כאילו מישהו מכבה אותו לאט לאט.

הירח בסכנה! קרא דויד. מיכל חיבקה את החתול השחור־לבן שלהם, שקראו לו ספיידרמן, ולחשה לו, "אתה תמיד קופץ הכי גבוה, אולי אתה יכול לעזור?"

ספיידרמן פער את עיניו הירוקות, קפץ מהגג, ונוצצים קטנים הופיעו סביב כפותיו.

דויד, מיכל ואורי טיפסו אחריו בעזרת סולם אור כסוף שנמתח מהגג עד העננים.

כשעברו את העננים, ראו את כדור הארץ מתחתיהם כמו צעצוע ענק.

כשהגיעו אל הירח, ראו ענן שחור ענקי מכסה אותו.

הענן לחש בקול עמוק, "אני ענן השכחה, אני גונב אור ממקומות שאנשים כבר לא מסתכלים עליהם."

ספיידרמן השמיע מיאו חזק, כאילו אומר, "אנחנו עדיין מסתכלים!"

החתול קפץ אל שפת הירח ושרטט עם הזנב שלו לב גדול באבק הכסוף.

כל זיכרונות האנשים על הירח – סיפורי לילה, שירים וצפיות בטלסקופ – התחילו לרחף באוויר כמו בועות אור.

הבועות התפוצצו באטיות ויצרו אור חזק שהבריח את ענן השכחה.

הירח שוב זהר בבהירות, אפילו יותר מבעבר.

דויד, מיכל ואורי חיבקו את ספיידרמן, שגרגר בגאווה.

הם גלשו חזרה הביתה על קרן ירח, נוחתים בעדינות על הגג.

מאותו לילה, הילדים הבטיחו לעצמם להביט בכל ערב אל הירח ולזכור את ההרפתקה.

וספיידרמן? הוא רק קרץ בעין אחת, כאילו אומר, "אני שומר על הירח, וגם עליכם."