נויוש בכיתה ד'

נויוש בכיתה ד'

נויה עלתה לכיתה ד' בבית הספר קשת תלפ"ז. כולם קראו לה בשם החיבה שלה – נויוש, בגלל שהיא תמיד הייתה קטנה ומתוקה, כמו נויוש-נויוש קטנה.

נויוש הייתה ילדה עם לב רגיש מאוד. כל מילה קטנה שנאמרה קצת חזק מדי הייתה נדבקת לה ללב, וכמעט כל מריבה נגמרה בדמעות.

גם בשיעורים היה לה קשה. המורה דפנה הסבירה דברים, אבל למוח של נויוש זה הרגיש כמו חידה מסובכת בשפה סודית.

בהפסקות, הילדים כמו גל, מיכל, מיקה, עומר ורוני שיחקו כדורגל וקלאס. נויוש עמדה בצד, קרובה לגדר, ופחדה לבקש להצטרף למשחק.

יום אחד, בתחילת השנה, נויוש ישבה בשיעור עברית, ופתאום נשמעה נקישה בדלת. היועצת, עדי, חייכה אל תוך הכיתה וקראה: "נויה, בואי אליי רגע במסדרון."

"מה זה מל"א?" שאלה נויוש. "מרחב ללב אמיץ," ענתה עדי. "שם תקבלי כוח חיזוק לעצמך, ותלמדי כל מיני קסמים שיעזרו לך להרגיש יותר בטוחה."

עדן בחדר התישבה עם נויוש על הספות שתמיד היו רבים עליהם בקבוצה . עדן הסבירה לנויה שעכשיו אין צורך לריב יותר כי הפגישות הן פרטיות ומיועדות רק לנויה .. השנה .!"

" "פעם, הרגשות כמו פחד או עצב היו משתלטים עלייך כמו זאב ענק, נכון? הם היו רצים בתוכך, עושים בלגן וסוחטים לך את הדמעות."

"

נויוש הנהנה בשקט. "לפעמים אני מרגישה כאילו הפחד דוחף אותי אחורה, ואני כבר לא אני." העיניים שלה ברקו מדמעות.

"בדיוק," אמרה עדן ברכות. "אבל כאן, בחדר מל"א, את תלמדי להיות המאלפת של הרגשות. את תחליטי מתי הוא יושב, מתי הוא נרגע, ומתי הוא אפילו עוזר לך לשמור על עצמך."

היא הוציאה מחברת עם ציור של זאב עצוב בשער. "בואי נצייר את הכוחות שלך את הדברים המיוחדים שבתוכך?"

"את רואה?" אמרה המכשפה. "הזאב לא רע, הוא פשוט לא יודע איך להירגע. המוח שלך חושב שיש סכנה, גם כשזה רק שיעור חשבון או משחק בחצר."

היא קמה והניחה יד על הלב של נויוש. "כשמשהו מלחיץ אותך, נלמד אותך להרגיע את המוח וללמד אותו שהוא לא בסכנה."

בפעם הראשונה, עדן לימדה את נויוש נשימת קסם. "נושמים באף ארבע שניות, מחזיקים שתיים, ומוציאים לאט לאט מהפה."

"כשאת נושמת ככה," הסבירה, "את לוחשת למוח שלך: 'הכול בסדר אתה בטוח ואין צורך להבהל או לברוח ' .'"

בשיעור הבא בחדר מל"א הם שיחקו משחק.

"גם לכם יש זאב?" נויוש שאלה בהפתעה. "ברור," אמר עומר. "לפעמים הוא לוחש לי שאני לא אצליח במבחן, ואני מאמין לו."

המכשפה ציירה על הלוח מוח קטן עם עיניים. "זה המוח שלכם," אמרה. "הוא רק רוצה להגן עליכם, אבל לפעמים הוא טועה וחושב שכל דבר חדש הוא סכנה."

הם תרגלו יחד משפטי קסם. "אני לא בסכנה," אמרה מיכל. "אני רק מתרגשת." כולם חזרו אחריה.

כשנויוש ניסתה להגיד את המשפט בקול, הקול שלה יצא שקט מאוד. המכשפה הייתה קרובה אליה ולחשה: "הקסם עובד רק כששומעים אותו. תני לו לצאת."

"אני... לא בסכנה," היא ניסתה שוב. הפעם היה קצת יותר חזק. "אני רק מתרגשת."

כל הילדים מחאו כפיים. הזאב בציור שעל המחברת נראה פתאום קצת יותר קטן, כאילו גם הוא שמע את המשפט ונרגע.

בימים הבאים נויוש המשיכה לבוא לחדר מל"א. הם תרגלו איך לדמיין מחשבות כמו עננים שעוברים בשמיים, ולא חייבים לרוץ אחריהם.

היא למדה שאפשר להיות עצובה, כועסת או מפחדת – וזה בסדר – אבל לא חייבים לתת לרגש לנהוג במכונית. "את הנהגת," הזכירה לה המכשפה.

לאט לאט, משהו קטן השתנה גם בכיתה. בשיעור תנ"ך, המורה דפנה שאלה שאלה, ונויוש הרגישה את הזאב מתמתח בתוכה, מוכן להשתלט.

אבל הפעם היא עצמה עיניים לשנייה, נשמה נשימת קסם כמו בחדר מל"א, ולחשה במוחה: "מוח, אתה לא בסכנה. זו רק שאלה."

היד שלה התרוממה, בהתחלה קצת רועדת. דפנה הסתכלה עליה מופתעת ושמחה: "כן, נויה?" כל הכיתה הסתובבה אליה.

הלב שלה דפק, אבל המילים יצאו. היא ענתה נכון, ואפילו צחקה קצת בסוף. גל לחש לעומר: "וואו, נויוש דיברה!" אבל הפעם זה לא כאב לה, זה אפילו הרגיש טוב.

בהפסקה, רוני ניגשה אליה. "בא לך לשחק איתנו קלאס?" היא שאלה. בדרך כלל נויוש הייתה אומרת "לא תודה" ובורחת, אבל עכשיו הזאב היה עסוק בלישון.

היא נשמה, נזכרה במשפטי הקסם ואמרה: "כן, בא לי." הרגליים שלה רעדו קצת, אבל הן גם קפצו בין הריבועים בציירי הגיר.

בסוף היום, היא חזרה לחדר מל"א ונפלה על הכרית הצהובה. "היום הצלחתי לדבר בכיתה," היא סיפרה למכשפה.

"לא אני עשיתי את זה," חייכה המכשפה. "את עשית. אני רק עזרתי לך למצוא את הקסם שהיה שם כל הזמן."

"אבל את מכשפה אמיתית?" שאלה נויוש. המכשפה קרצה. "אולי. ואולי אני רק החלק האמיץ שבתוכך, שלמד לדבר חזק מספיק כדי שתשמעי אותו."

בדרך הביתה, נויוש הסתכלה על שמי אוקטובר הכחולים מעל קשת תלפ"ז. היא הרגישה שהרגשות בתוכה כבר לא ענקים ומפחידים, אלא שהיא מוכנה לשבת ולהקשיב.

היא ידעה שעוד יהיו ימים של בכי, של פחד ושל בלבול, אבל עכשיו היה לה חדר מל"א, נשימות קסם ומכשפה בשם נויוש שעוזרת לה לזכור – הלב שלה אמיץ, והמוח שלה יכול להירגע.

והכי חשוב, היא התחילה להאמין שגם הקול שלה, הקול הקטן שהסתתר בפנים, יכול להיות יום אחד חזק ובהיר כמו פעמון בחצר של קשת תלפ"ז.