HE512–14Story preview
משעמם לי
לדוד היה משעמם.
הוא שכב על השטיח בסלון ובהה בתקרה הלבנה.
אפילו המשחקים שלו נראו פתאום הכי משעממים בעולם.
"אמא, משעמם לי!" הוא קרא מהסלון.
"תמצא משהו לעשות," אמא ענתה מהמטבח, "קראת את הספר החדש שלך?"
"קראתי כבר שלוש פעמים!" דוד נאנח.
הוא התחיל לגרור קופסת משחקים, ואז שמע פתאום *נקישה* מוזרה בחלון המרפסת.
כשפתח את הווילון, הוא ראה מישהו עומד בחוץ – עם גלימה סגולה, כובע מחודד, ומקל ארוך מבריק.
"שלום לך, דוד," אמר הזר בחיוך, "שמעתי שמשעמם לך."
"א-אתה קוסם?" דוד גמגם והציץ אחורה לוודא שאמא לא רואה.
"קוסם מוסמך לשעמום חמור," אמר האיש והשתחווה, "שמי קוסם יהודה."
במקל שלו נצנצו אורות קטנים כמו גחליליות.
"אבל… איך נכנסת למרפסת שלנו בקומה שלישית?" דוד שאל.
"קוסמים לא משתמשים במעלית," יהודה קרץ.
"אפשר להיכנס? לא אוהב לדבר דרך זכוכית, זה עושה לי חשמל סטטי בזקן."
דוד פתח בזהירות את הדלת.
הקוסם נכנס לסלון והביט מסביב: ספה, שולחן, טלוויזיה, מדפים עם ספרים ומשחקים.
"מממ… הבית שלך מלא קסמים שלא רואים," אמר.
"איזה קסמים? אין פה כלום, רק שיעמום," דוד התיישב בייאוש.
"טעות ראשונה של ילדים משועממים," אמר יהודה, "הם חושבים שהבית סגור, אבל בעצם הוא ארמון קסמים שמתחפש לבית רגיל."
"ארמון? זה רק סלון עם אבק מתחת לספה," דוד צחק.
יהודה דפק שלוש פעמים במקל שלו על הרצפה.
"מעתה, הסלון הזה הוא אולם הכס המלכותי של מלך הדמיון דוד הראשון!"
הרצפה נשארה אותו דבר, אבל פתאום דוד הרגיש קצת יותר גבוה וחשוב.
"מלך צריך משימות," המשיך הקוסם, "ראה את המדף שם? זו לא סתם ערימת ספרים.
זהו מגדל הידע הגדול, ובתוכו מסתתר ספר סודי שלא קראת אף פעם."
"קראתי את כולם," דוד משך בכתפיים, "בטח לא נשאר חדש."
"נבדוק," אמר יהודה, נופף במקל – ואחד הספרים נשמט קלות.
"מה זה?" דוד שלף אותו החוצה, "אה… מחברת ישנה שלי מכיתה א'."
הוא פתח אותה וראה סיפורים מצחיקים שכתב לעצמו ושכח מהם לגמרי.
"לפעמים הקסם הוא להיזכר במשהו שאתה בעצמך יצרת," אמר יהודה.
דוד חייך לעצמו כשקרא סיפור מטופש על חתול שאוהב מלפפונים.
"אוקיי, זה קצת מצחיק," הודה.
"משימה שנייה!" קרא יהודה, "תחת הספה של המלך מסתתר חדר אוצרות."
"תחת הספה רק כדור אבק ענק," דוד הרים גבה, אבל כרע והציץ.
שם חיכו לו גולות ישנות, ח soldier פלסטיק קטן, ושרשרת שחשב שאבדה.
"היי! חיפשתי את החייל הזה מאז שעברנו דירה," דוד התלהב.
"אתה רואה? ארמון הקסמים שלך מחביא לך אוצרות מאז," אמר יהודה.
"יש עוד חדרים בארמון?" דוד שאל, העיניים שלו כבר נצצו.
"כמובן," אמר הקוסם, "המטבח הוא מעבדת השיקויים של המלך."
"אמא לא מרשה לי לעשות בלגן במטבח," דוד אמר בזהירות.
"מי אמר בלגן? נדבר איתה," חייך יהודה.
הם נכנסו למטבח.
"אמא," אמר דוד, "אפשר להכין… אממ… שיקוי שוקו מיוחד? אני אשטוף אחר‑כך."
אמא הסתובבה, ראתה את יהודה עם הכובע המגוחך, הרימה גבה – ואז חייכה.
"שלום, אני הקוסם האחראי לשיעמום של בנך," הוא הציג את עצמו ברצינות.
"אם תתני לו לערבב שוקו, חלב וקצת קינמון, אני מבטיח שיצא שיקוי מצוין נגד משעמם."
אמא צחקה והנהנה: "רק תנקו אחר‑כך."
דוד ערבב בזהירות את כל החומרים בכוס גדולה.
"עכשיו אמור יחד איתי: משעמם לה – אבל לא לי!" אמר יהודה.
הם אמרו את המשפט ביחד ושתו לגימה.
"זה ממש טעים!" דוד אמר בהפתעה.
"זה לא השיקוי," קרץ יהודה, "זה אתה שהכנת אותו."
דוד הרגיש פתאום שהוא יכול להמציא עוד מיליון מתכונים.
הם חזרו לסלון.
"אז… בעצם לא שינית פה כלום באמת," דוד חשב בקול.
"הספרים היו פה, המשחקים היו פה, והמטבח גם… רק אני לא השתמשתי בזה."
"זה כל הקסם," אמר יהודה, "כשמשעמם לך, זה סימן שהדמיון שלך קורא לך לעבודה."
"אבל מה אם שוב ישעמם לי?" דוד שאל.
"תסתכל סביב ותשאל: 'אם זה היה ארמון קסמים – מה הייתי עושה עכשיו?'" השיב הקוסם.
פתאום נשמעה עוד *נקישה* קטנה בחלון.
"זה האות שלי ללכת," אמר יהודה.
"יש עוד ילדים משועממים שמחכים לקוסם יהודה."
"אבל… איך אקרא לך שוב?" דוד קפץ.
"אתה לא צריך לקרוא לי," חייך הקוסם, "כל פעם שתשתמש בדמיון שלך, אני כבר אהיה פה – בפנים." הוא נגע קלות במצח של דוד.
יהודה יצא למרפסת ונעלם כאילו התערבב באוויר.
אמא נכנסה לסלון עם מגבת ביד.
"נו, דוד, עדיין משעמם לך?" שאלה.
דוד הסתכל על המדף, על הספה, על המטבח, וחייך חיוך רחב.
"לא," הוא אמר, "יש לי ארמון שלם לחקור."
הוא לקח דף לבן והתחיל לכתוב: "היום פגשתי קוסם…"
והפעם, לשעמום כבר לא הייתה שום הזדמנות.
