מצרים

מצרים

הכל התחיל ביום חמסין אחד במדבר מצרים, כשהשעון בחדר של סיון התחיל לתקתק לאחור. סיון הרגישה שהעולם נהיה אפור ומשעמם, אז היא לקחה את מקל ההליכה העתיק שקיבלה מסבא שלה ויצאה אל האגם שבקצה היישוב. אבל כשהגיעה – האגם נעלם, ובמקומו התנשאו שלוש פירמידות ענקיות שפסגתן נוגעת כמעט בכוכבים.

סיון קראה מהר לחברים שלה: מיקה, גל ועומר. הם הגיעו מתנשפים, עם תיק מלא חטיפים ופנס ראש. 'אם כבר הזיה – אז עד הסוף,' צחק גל, והם התקרבו לפירמידה האמצעית, שדלת האבן שלה הייתה פתוחה בדיוק בגודל של ארבעה ילדים סקרנים.

בפנים היה לילה נצחי, למרות שבחוץ שמש קופחת. סיון הדליקה את הפנס, והאור נבלע בקירות המוזרים. לפתע ראו ילדה עומדת ליד שולחן אבן – זו הייתה יעל, מחזיקה מאזניים מזהב. 'אני מנסה לשקול את האור,' לחשה, 'אבל המאזניים לא זזים. משהו חסר.'

על הרצפה גילתה מיקה מגנט בצורת פרסה, כאילו חיכה להם. כשסיון קירבה אותו למאזניים, משהו באוויר השתנה, כאילו כוח המשיכה התבלבל. המאזניים נטו בבת אחת לצד אחד, ואבן ברצפה נפתחה כמו דלת סודית אל תוך החושך.

מהפתח לא יצאה מפלצת, אלא גמד זעיר עם זקן אפור וכובע אדום, שעמד על גב של ג'וק מהודר עם שעון כיס. 'אני אחיתומס, מנהל הזמן של מצרים!' הכריז. 'מאוחר מדי! הפרחים ינבלו לפני שהמזרקה תתעורר!' הוא קפץ מגב הג'וק ורץ בעקבות שביל אור שנמתח אל תוך מנהרה.

הילדים מיהרו אחריו ומצאו את עצמם פתאום בתוך יער ירוק שצמח באמצע החול. ענקי, לוחות משחק קופסה התפזרו בין הפרחים, כמו דוקים ומונופול בגודל של בית. גל רצה לנסות לטפס על קוביית ענק, אבל עומר משך אותו: 'אחי, לא באנו לשחק – באנו להבין למה הזמן משתגע.'

בקצה היער חיכה גשר זכוכית בהירה מעל אגם שנראה עשוי מכוכבים נוזלים. אבל לפני הגשר עמד מנעול מתכתי עצום, בלי חור למפתח, כאילו נועד להישאר סגור לנצח. מעליו ריחפו בלונים שחורים, נראים כמו עננים קטנים שמסתירים את השמים.

יעל שלפה זכוכית מגדלת מהתיק שלה, תמיד מוכנה לחידות. כשהביטה דרך העדשה, היא גילתה שהבלון המרכזי מעל המנעול הוא בכלל ציור – אשליה אופטית שמסתירה את חור המנעול האמיתי. 'הוא מתחבא לנו מול העיניים,' לחשה.

סיון אחזה במקל העתיק שלה כמו בשרביט, ונגעה בציור הבלון. באור חלש, הבלון 'התפוצץ' ונעלם, וחריץ מפתח צר נחשף במרכז המנעול. באותו רגע, אחיתומס נעצר, מתנשף, ופתח את כף ידו הקטנה.

בתוכה נח מפתח נחושת קטן בצורת כוכב. 'הזמן שלכן כאן כמעט נגמר,' אמר, וקולו היה פתאום רציני. 'אם לא תחזרו עכשיו, תישארו במדבר מצרים שבו השעונים תמיד הולכים אחורה. תחליטו מהר – משחק או בית.'

סיון הסתכלה על החברים שלה. לרגע הם התפתו להישאר ביער המשחקים, אבל מיקה חייכה: 'אולי מספיק לנו לדעת שהעולם יכול להיות מוזר וצבעוני – גם בלי להיתקע בו.' הם חיבקו את אחיתומס קצרות, הכניסו את המפתח למנעול, ופתחו.

הם חצו את הגשר בריצה, והאור סינוור אותם. כעבור שנייה אחת – או מאה שנים, הם כבר לא ידעו – מצאו את עצמם שוב בחדר של סיון. השעון על הקיר חזר לתקתק קדימה, והחדר נראה אותו דבר, אבל הם ידעו שמשהו השתנה.

מאז, בכל פעם שהעולם נראה להם אפור ומשעמם, הם רק היו מתסכלים אחד על השנייה ופורצים בצחוק. כי פעם אחת, במדבר מצרים, הם למדו שהזמן יכול להשתגע, שהפירמידות יכולות לגעת בכוכבים, ושגמד קטן בשם אחיתומס שומר איפשהו על מפתח סודי – מפתח שמזכיר להם שהדמיון הוא הדלת הכי חשובה מכולן.