מה עושים כשכועסים

מה עושים כשכועסים

עומר היה ילד חכם וסקרן, אבל בזמן האחרון הוא כעס כל הזמן. בכל פעם שמישהו אמר לו משהו שהוא לא אהב, הוא צעק, דחף או טרק דלתות.

בבוקר אחד בבית הספר, גל בטעות הפיל את הקלמר של עומר. העפרונות התפזרו בכל הכיתה, וכל הילדים הסתכלו. עומר הרגיש את הכעס מטפס לו מהבטן עד לגרון.

בלי לחשוב, הוא צעק על גל: "תמיד אתה הורס לי הכול!" ודחף את השולחן שלו. המורה מיכל נבהלה, והכיתה השתתקה לגמרי.

בהפסקה, המורה מיכל קראה לעומר לשיחה. "אני רואה שקשה לך כשאתה כועס," היא אמרה בשקט, "כעס הוא רגש חשוב, אבל צריך לדעת איך להשתמש בו." עומר שתק, עדיין כועס אבל גם קצת מתבייש.

"בוא ננסה משהו חדש," הציעה המורה. "פעם הבאה שאתה מרגיש שהכעס מתקרב, ספור עד עשר, קח נשימה עמוקה, ותנסה לדבר במקום לצעוק." עומר לא היה בטוח שזה יעבוד, אבל החליט לנסות.

בשיעור הבא, רוני לקחה בלי לשים לב את העיפרון האהוב עליו. שוב הרגיש את הכעס מתפרץ. הוא הידק את האגרופים, אבל נזכר במילים של מיכל.

עומר עצם עיניים, ספר לאט עד עשר, ולקח שתי נשימות עמוקות. הלב שלו התחיל להירגע קצת. במקום לצעוק, הוא אמר בשקט: "רוני, זה העיפרון שלי. אפשר שתחזירי לי אותו, בבקשה?"

רוני הופתעה, חייכה והחזירה לו את העיפרון מיד. "סליחה, לא שמתי לב," היא אמרה. עומר הרגיש גאווה קטנה במקום הכעס הגדול.

מיכל ראתה הכול מהצד וניגשה אליו. "שמת לב איך הצלחת להירגע?" שאלה ועשתה לו כיף. "כל הכבוד, זו הייתה בחירה חכמה מאוד."

באותו יום, היועצת של בית הספר נתנה לעומר מחמאה בטבלת ההתנהגות, ואפילו התקשרה להורים שלו לספר. עומר הבין שהכעס שלו לא נעלם, אבל עכשיו הוא יודע איך לבטא אותו בלי לפגוע.

בערב, לפני שנרדם, עומר לחש לעצמו: "אני יכול לכעוס, אבל אני גם יכול לבחור מה אני עושה עם הכעס." והוא נרדם רגוע יותר, מוכן למחר חדש בבית הספר.