יפת הקרן ומידבר האפלה

יפת הקרן ומידבר האפלה

במידבר האפלה, שבו החול שחור כמו לילה והכוכבים נוצצים אפילו ביום, חיה לה חד־קרן צעירה ושמה יפת הקרן. הקרן שלה זהרה בכל צבעי הקשת, וכל פעם שהתרגשה, הופיעו ניצוצות קטנים באוויר.

יום אחד, בתוך מערה ישנה בקצה הדיונות, יפת הקרן מצאה תיבה חלודה חצי קבורה בחול. היא פתחה אותה בזהירות וגילתה בפנים מגילה ישנה, קשורה בסרט כחול דהוי.

יפת הקרן פרשה את המגילה על אבן חלקה, וראתה מפה מוזרה של כל מידבר האפלה. מסביב לקווים ולעיגולים של המפה היו סימנים מוזרים, משולשים וקווים מסולסלים שלא דמו לשום כתב שהכירה.

היא נזכרה בסיפור מסבתא־קרן: 'אוצר עתיק של משפחתנו חבוי במידבר, ורק בני האדם יכולים לפענח את כתב הסתרים.' הלב שלה החל לדפוק מהר, כי הבינה שזו חייבת להיות המפה לאוצר המשפחתי.

יפת הקרן יצאה לדרך, והחול השחור חרק תחת פרסותיה המנצנצות. רוח חמה נשבה, והאוויר היה מלא באבק שהסתובב כמו מערבולות קטנות.

אחרי שעות של הליכה, היא הגיעה לנווה מדבר קטן, שבו צמחו כמה דקלים עייפים סביב בריכת מים צלולה. ליד המים ישבו שלושה ילדים ושתו מתבקבוקי פלסטיק צבעוניים.

הילדים קפצו לאחור בהפתעה, ועיניהם נפערו כשראו חד־קרן צבעונית באמצע מידבר האפלה.

אחד, גבוה עם שיער חום קצוץ. 'אני מיכל,' הציגה את עצמה ילדה עם צמה ארוכה ומשקפיים סגולים, ולידה עמדה מיקה, עם שיער מתולתל וקעקוע חינה של כוכב על היד.

מיכל שלפה מיד מחברת ועיפרון מהתיק. 'אני מתה על חידות וסודות,' אמרה והתיישבה על החול כדי לבחון את המפה מקרוב.

דוד התכופף לידה והצביע על אחד הסימנים. 'זה נראה כמו סוג של צופן. כל צורה אולי מייצגת אות בעברית,' הציע, ומיקה הנהנה בהתלהבות.

השלושה התחילו לשרטט בטבלה: ליד כל סימן כתבו אות שהם חושבים שמתאימה. יפת הקרן עקבה אחריהם בסקרנות, זנבה מנופף בקצב מתוח.

אחרי כמה ניסיונות ותיקונים, האותיות התחילו להתחבר למילים ברורות.

'תראה!' קראה מיקה, 'כתוב כאן: 'האוצר טמון במקום שבו האור נוגע בחושך וצומח עץ אחד בודד'.'

'וכאן יש הוראות: 'לכי מערבה עם שקיעת השמש, עד שהצללים יתחילו לרקוד על החול.' יפת הקרן הרגישה רעד של התרגשות בכל גופה.

'תבואו איתי?' שאלה בתקווה. 'האוצר הוא של משפחתי, אבל אני רוצה לחלוק אותו עם מי שעזר לי.'

'ברור שאנחנו באים. מי מפספס מסע עם חד־קרן במידבר האפלה?' מיקה ומיכל הנהנו בלי לחשוב פעמיים.

עם שקיעת השמש, יצאו הארבעה לדרך, כשהשמיים נצבעו בכתום וסגול עמוקים.

הצללים של הדיונות התרחשו על החול ונראו ממש כמו דמויות רוקדות.

כל צעד שהתקדמו, הרוח התחזקה והחול הסתחרר סביבם כמו וילון כהה.

פתאום, מאחורי אחת הדיונות, הם ראו נקיטת אור חזקה. כשמתקרבים, גילו עץ יחיד שצמח מתוך החול השחור, ועל ענפיו נתלו פירות זוהרים בצבע זהב.

'זה חייב להיות המקום,' לחשה יפת הקרן. בצל העץ, חצי קבורה בחול, עמדה קופסה גדולה עשויה אבן לבנה עם חריטות של חד־קרן עליה.

דוד ומיקה יחד דחפו את המכסה הכבד, ומיכל ניגבה את האבק כדי לראות טוב יותר.

בפנים היו מטבעות נוצצים, תכשיטים בצבעי הקשת, וגם ספר עבה עם כריכה כסופה.

יפת הקרן התקרבה בזהירות, עיניה נוצצות. 'זה ספר הסודות של המשפחה שלי!' קראה בהתרגשות, 'בתוכו יש קסמים עתיקים, ושירים לשמירה על המידבר ועל כל מי שחי בו.'

'הזהב והתכשיטים שלכם,' אמרה, 'אבל את הספר אני צריכה לשמור. בעזרתו אוכל להגן על מידבר האפלה ולגרום לו להיות מקום קצת פחות מפחיד.'

'רק אם תבטיחי שנוכל לחזור לבקר,' אמרה מיכל, 'ושנוכל לקרוא איתך מהספר.' יפת הקרן צחקה צחוק קטן והקרן שלה זהרה חזק מהרגיל.

'מבטיחה,' ענתה, 'מהיום, אתם חלק מהסיפור של המשפחה שלי.' והם עמדו שם, בני אדם וחד־קרן אחת מיוחדת, כשמסביבם מידבר האפלה נראה פתאום קצת פחות חשוך וקצת יותר כמו בית.