HE9–12Story preview
ילדות במדבר
במאה השישית, העיר מכה עמדה בעמק יבש במערב ערב, מוקפת בהרים חומים ודרכים שעשו שיירות. סוחרים הגיעו עם עור, בד, תבלינים וסיפורים, בעוד משפחות שבט קורייש חיו ליד הכעבה, מקדש דמוי קובייה שנכבד על ידי קהילות ערביות רבות לפני האסלאם.
בערך בשנת 570 לספירה, לפי מסורות מסורתיות, נולד ילד בשם מוחמד אבן עבדאללה במכה. אביו, עבדאללה, נפטר לפני לידתו, כך שהתינוק נכנס לעולם כבר חסר הורה אחד, עצב שקט שמשפחות רבות בעולם העתיק הכירו היטב.
אמו של מוחמד הייתה אמינה בינת והב, שנזכרת בביוגרפיות מוסלמיות מוקדמות כאישה מכובדת ממשפחה מקושרת במכה. מכיוון שרשומות כתובות מהמאה השביעית בערב מוגבלות, היסטוריונים משווים דיווחים מאוחרים בזהירות, מבחינים הן בפרטים שהם חולקים והן בשאלות שהם לא יכולים לענות עליהן במלואן.
במכה, משפחות מסוימות שלחו תינוקות להנקה וגידול למשך זמן מה בקרב קהילות מדבריות. זה אולי נשמע מפתיע היום, אבל זו הייתה מנהג מוערך: אנשים האמינו שהאוויר הפתוח של המדבר בריא יותר, וילדים יכלו ללמוד ערבית ברורה ומובנת משבטים שהתפרסמו בדיבור חזק ושירה.
דיווחים מסורתיים אומרים שמוחמד טופל על ידי חלים א-סע'דיה, אישה מבני סע'ד, קהילה מדברית. איורים של חלק זה של הסיפור יכולים להראות אוהלים משיער עזים, חיות רועות, עריסה מתנדנדת וטביעות רגליים בחול, בעוד מוחמד עצמו אינו מוצג, מתוך כבוד למסורות האמנותיות האסלאמיות.
החיים עם משפחתה של חלים היו שונים מאוד מהחיים במכה. ילדים במחנות המדבר שמעו גמלים רוטנים עם שחר, צפו בזקנים מתקנים שקי מים מעור, למדו את חשיבות האירוח, וראו כמה בזהירות אנשים חלקו חלב, תמרים, צל וחדשות.
לאחר מספר שנים, מוחמד חזר לאמו, אמינה, במכה. אנחנו יכולים לדמיין, מבלי להעמיד פנים שאנחנו יודעים כל רגש, שהחזרה ממשפחה אומנת למשפחתו הביולוגית עשויה הייתה להביא לשגרות חדשות, קולות מוכרים שהפכו לקרובים שוב, ותחושת שייכות גוברת ליותר ממשק בית אחד.
כשהיה מוחמד בערך בן שש, מספרים מסורתיים אומרים שאמינה נסעה איתו צפונה לית'ריב, שנקראה מאוחר יותר מדינה, שם חיו כמה קרובי משפחה ושם זכר אביו היה קשור. במסע חזרה, אמינה חלתה ונפטרה במקום שנקרא אל-אבווה, והשאיר את הילד הצעיר עם אובדן כואב נוסף.
המסע חזרה למכה מתואר לעיתים קרובות עם ברכה, אישה מהימנה במשק הבית, שעוזרת לטפל בו. לילדים היום, חשוב להבין שהאבל בעבר לא היה פחות אמיתי כי אנשים חיו מזמן; ילד ללא הורים עדיין היה זקוק לרוך, בטיחות ומבוגרים אמינים.
לאחר מכן מוחמד היה תחת חסותו של סבו, עבד אל-מוטליב, זקן שבט קורייש שהחזיק במעמד מכובד בחברה המכה. מסורות מתארות את הסב כמראה דאגה מיוחדת לילד, וזה מתאים למה שאנחנו יודעים על קרבה ערבית, שבה קרובי משפחה היו צפויים להגן על ילדים בתוך השבט הרחב יותר.
כמעט שנתיים לאחר מכן, עבד אל-מוטליב גם נפטר, והאפוטרופסות עברה לדודו של מוחמד, אבו טאליב. לפי דיווחים מאוחרים, אבו טאליב לא היה עשיר, אבל הוא היה שייך לרשת המשפחתית המכובדת של בני האשם, והוא לקח אחריות על אחיינו בתרבות שבה חובת המשפחה עיצבה את חיי היומיום.
תחת חסותו של אבו טאליב, מוחמד גדל בין סוחרים, עולי רגל, מספרי סיפורים, רועים וקרובי משפחה שהבינו את הסיכונים שבנסיעות ואת כוח הנאמנות. חוויות מוקדמות אלו של טיפול אומנה, אבל ומשפחה מורחבת לא הפכו אותו למנהיג דתי בפני עצמן, אבל הן היו חלק מהעולם האנושי שממנו תצמח חייו המאוחרים יותר.
