חתול ועכבר

בעיירה קטנה ושקטה גרו דוד ומיכל, ובבית שלהם גר חתול שובב בשם מיצי מיצי. בכל בוקר הוא התמתח בחלון וחיפש משהו מרגש לעשות.

יום אחד הוא ראה החתול מיצי מיצי עכבר קטן עם עיניים קטנות והחלית לרדוף אחריו העכבר. העכבר רץ אל תוך היער

אחרי שעה או שעתים מיצי מיצי רצה לחזור אל דוד ומיכל אבל הוא

אחרי שעה או שעתים מיצי מיצי רצה לחזור אל דוד ומיכל אבל הוא

ככה הם נכנסו ליער שמאחורי העיירה הקטנה. העצים היו גבוהים, העלים לחששו, והדרך חזרה פתאום נעלמה.

מיצי מיצי עצר, האוזניים שלו רעדו. “רגע… איפה הבית של דוד ומיכל?" הוא לוחש, והלב שלו דפק.

עומר הביט סביב ואמר בעדינות, “גם אני לא יודע. אבל אם נפסיק לריב, נוכל לחשוב יחד.”

מיצי מיצי הוריד את הראש. “סליחה שרדפתי אחריך,” הוא אמר, “פשוט חשבתי שצריך.”

עומר חייך. “אני סולח. בוא נהיה צוות!” הם החליטו ללכת לאט, להקשיב לציפורים, ולחפש סימנים מוכרים.

בדרך הם מצאו אבן בצורת לב, ואז שביל עם ריח של מאפייה. “זה הריח של החלות מהעיירה!” קרא עומר בהתלהבות.

מיצי מיצי התיישב ליד עומר ולא רדף בכלל. “כן,” הוא גרגר, “חברים טובים מאוד יודעים להשלים—ואז גם למצוא את הדרך הביתה.”

כשהגיעו לקצה היער, הם ראו את גג הבית של דוד ומיכל. מיכל מחאה כפיים, ודוד צחק: “מיצי מיצי, מצאת חבר חדש?”