התאומות החדשות

התאומות החדשות

ביום ראשון בבוקר נכנסה יעל המחנכת לכיתה ו'2 עם חיוך גדול. מאחוריה עמדו שתי בנות שנראו כמעט אותו דבר: אותו שיער חלק, אותו תיק סגול, אותה חולצה ורודה, ואפילו אותם שרוכים לבנים. ״תכירו, זו קורל וזו רומי,״ אמרה יעל. ״הן עברו השבוע לרמת גן, ואני בטוחה שתעזרו להן להרגיש בבית.״ כל הכיתה מחאה כפיים, וניצן הרגישה כאילו מישהו הזיז לה את הכיסא בלי לבקש.

בהפסקה הגדולה קורל ורומי לימדו כמה ילדים ריקוד קצר שראו בטיקטוק, אבל בלי טלפונים, רק מהזיכרון. הן צחקו באותו זמן, הסתובבו באותו קצב, וכל מי שעבר לידן נעצר להסתכל. ניצן עמדה ליד הברזייה והרגישה שקופה.

אחרי יומיים הודיעה יעל שהכיתה תכין דוכן ליריד בית הספר. הכסף ייתרם לקניית משחקים חדשים למועדונית השכונתית. ״צריך רעיון מקורי,״ אמרה יעל, ״וצוות שיודע לעבוד יחד.״

ניצן הרימה יד ראשונה והציעה דוכן לימונדה עם נענע. רומי הציעה להוסיף חידון מצחיק על ישראל, וקורל הציעה שכל מי שעונה נכון מקבל מדבקה שעיצבו בכיתה. כמה ילדים התלהבו מיד, וניצן הרגישה שוב את העקיצה בבטן. ״זה מסובך מדי,״ אמרה ניצן בקול חד. ״עדיף לעשות משהו פשוט.״ הכיתה השתתקה, וקורל הורידה את העיניים לשולחן.

בסוף השיעור נשארה יעל ליד הלוח וביקשה מניצן לעזור לה למחוק. ״ניצן, את מנהיגה טובה,״ אמרה בשקט. ״אבל מנהיגות היא לא להיות היחידה שמבריקה. לפעמים היא לתת מקום לעוד אור.״

בערב, בזמן שסידרה את הילקוט, היא מצאה פתק קטן שנפל לה מהמחברת: ״ניצן, אהבנו את הרעיון עם הנענע. אולי נעשה שלט יחד? קורל ורומי.״

למחרת ניצן ניגשה אל התאומות לפני הצלצול. ״אפשר להתחיל מחדש?״ שאלה, והרגישה שהלחיים שלה מתחממות. רומי חייכה, וקורל אמרה, ״ברור. וגם, אנחנו לא תמיד רוצות שיחשבו שאנחנו אותו דבר.״

באותו שבוע הן עבדו יחד על הדוכן. ניצן ארגנה רשימות ומשמרות, קורל ציירה לימונים מחייכים על השלטים, ורומי כתבה שאלות כמו ״איזה ים נמצא ליד אילת?״ וגם שאלות מצחיקות על פלאפל וסנדלים.

ביום היריד הדוכן של ו'2 היה הכי רועש והכי שמח. ניצן מזגה לימונדה, קורל חילקה מדבקות, ורומי הקריאה חידות בקול של שדרנית רדיו. אנשים צחקו, טעו, ניסו שוב, והשאירו עוד מטבעות בקופה.

בסוף היום ספרה יעל את הכסף והודיעה שהכיתה אספה סכום יפה למועדונית. כולם מחאו כפיים, אבל הפעם ניצן לא חיכתה שיסתכלו רק עליה. היא הסתכלה על קורל ורומי וחייכה באמת.

בדרך החוצה שאלה ניצן, ״מחר אתן שוב באותו בגד?״ רומי קרצה. ״אולי. אבל קורל תבוא עם סיכה צהובה, ואני עם כחולה.״ ניצן צחקה. היא הבינה שמקובלות היא לא כיסא ששומרים עליו לבד. היא יותר כמו ספסל בהפסקה: יש מקום לכולם, ואם מצטופפים קצת, אפילו יותר נעים לשבת.