השולם בין לטם ותמרה חלק 2

השולם בין לטם ותמרה חלק 2

לטם ותמרה התיידדו בכיתה ז', כשגילו ששתיהן שונאות לראות ילדים רבים. מאז, הן הקדישו את ההפסקות שלהן לעזור לחברים לפתור קונפליקטים בלי צעקות ובלי מורים.

ביום חמישי אחד, הן ישבו על הספסל האהוב שלהן בחצר כשהגיעה אליהן נועה מכיתה ט'2. "אני לא מדברת עם שירי כבר שבוע," אמרה נועה בכעס, "היא הפיצה עליי שמועות!"

לטם הקשיבה בסבלנות ושאלה: "את בטוחה ששירי היא זו שהתחילה את השמועות?" נועה הסתכלה למטה ולחשה: "לא לגמרי... שמעתי את זה מרוני."

תמרה חייכה בעדינות והציעה: "אולי כדאי לדבר ישירות עם שירי ולשאול אותה מה באמת קרה?" נועה היססה, אבל הסכימה שזה נשמע הגיוני.

בהפסקה הבאה, לטם ותמרה ארגנו מפגש קצר בין נועה לשירי ליד הספרייה. בהתחלה הייתה שתיקה מביכה, אבל אז שירי אמרה: "אני בכלל לא מבינה למה את כועסת עליי, נועה."

נועה הסבירה מה שמעה, ושירי נראתה המומה. "זה בכלל לא נכון! רוני המציא את זה כי הוא כועס שלא רציתי לעזור לו בשיעורי בית במתמטיקה!" לטם ותמרה התבוננו בשתי הבנות מבינות.

"אז מה עכשיו?" שאלה תמרה בשקט. נועה ושירי הביטו זו בזו, וחיוך קטן התפשט על פניהן. "אני מצטערת שלא דיברתי איתך קודם," אמרה נועה.

בסוף השבוע, נועה ושירי הגיעו ללטם ותמרה עם מתנה קטנה - קופסת שוקולדים. "רצינו להגיד תודה," אמרה שירי, "בלעדיכן היינו עדיין לא מדברות."

לטם ותמרה חילקו את השוקולדים עם כל הבנות. "זה בדיוק למה אנחנו עושות את זה," אמרה לטם, "כי שיחה אחת טובה יכולה לחסוך המון כאב."

מאז, עוד ועוד תלמידים בבית הספר הבינו שלפני שרבים, כדאי לדבר. ולטם ותמרה המשיכו בשליחות שלהן, ספסל אחר ספסל, שיחה אחר שיחה.