HE213–15Story preview
הרפתקאות שירה ושיי-לי :מוצאות תיבת אוצר
זה היה היום הראשון של החופש הגדול, ושירה ושיי-לי ישבו בבית, משועעממות לגמרי. הן כבר שיחקו במחשב, ראו סרט, ואפילו עזרו קצת במטבח, אבל שום דבר לא הרגיש מספיק מעניין.
שיי-לי זרקה את הכרית על הרצפה ואמרה: "די, אני מתפוצצת משיעמום!" שירה הביטה בחלון וענתה: "אז בואי נצא לטייל קצת בשכונה, עדיף מלהירקב בבית." פתאום לשתיהן נצנצה אותה מחשבה בראש.
"טיול!" הן קראו יחד וצחקו. שירה קמה במהירות ואמרה: "בואי ניקח תיק ונכין לנו משהו לדרך." שיי-לי הסכימה, אבל ליתר ביטחון בדקה מה קורה בטלוויזיה, רק לוודא שהיא באמת רוצה לצאת.
במטבח הן ארזו שתי בקבוקי מים קרים ותפוח אדום ועסיסי. שירה חתכה ארבע חתיכות עוגה שאמא של שיי-לי אפתה אתמול והכניסה לקופסה קטנה. "עכשיו אנחנו מוכנות להרפתקה!" הכריזה שירה.
הן נעלו נעליים נוחות, אמרו להורים שהן יורדות קצת למטה, וירדו במדרגות בריצה. בחוץ השמש חייכה, אבל נשבה רוח נעימה שעשתה להן מצב רוח טוב. שירה הובילה את הדרך, ושיי-לי צעדה אחריה בקפיצות קטנות.
אחרי כמה דקות של הליכה, הן הגיעו לגינה הקטנה ליד הבניין. בפינה הרחוקה עמד ספסל עץ ישן, שהן כמעט לא שמו לב אליו בדרך כלל. היום הוא נראה להן פתאום מיוחד, כאילו חיכה להן.
"בואי נשב כאן ונעשה פיקניק קטן," הציעה שיי-לי, מתיישבת בזהירות. שירה התיישבה לידה, הניחה את התיק על הרצפה ואמרה: "יופי, אני גוועת מרעב." הן התחילו להוציא את האוכל מהתיק.
כשהזיזו את התיק, נשמע פתאום קול חריקה מוזר מתחת לספסל. שיי-לי קפאה במקום והביטה למטה. "שמעת את זה?" היא לחשה.
שירה התכופפה ונגעה בקרש התחתון של הספסל. לפתע, מין מגרה נסתרת נפתחה לאט, כאילו הספסל גילה סוד ישן. בתוך המגרה עמדה תיבת עץ קטנה, ישנה, אבל יפה.
"תיבת אוצר!" לחשה שיי-לי בעיניים נוצצות. למרות שבדרך כלל היא הייתה הפחדנית ביניהן, הפעם היא אמרה מיד: "בואי נפתח אותה!" היא הושיטה יד לעבר התיבה.
שירה, שבדרך כלל הייתה אמיצה, הרגישה פתאום דקירה קטנה של פחד. "לא יודעת... אולי כדאי שנחזור הביתה ונספר להורים קודם," היא אמרה, מניחה יד על הכתף של שיי-לי. זה היה ממש מוזר להרגיש ככה.
שיי-לי נשמה עמוק ואמרה: "שירה, תמיד את זו שקופצת ראש לכל מה שמפחיד. אולי הפעם ננסה להיות אמיצות ביחד?" שירה חייכה חיוך קטן, מופתעת משיי-לי.
הן הסתכלו אחת על השנייה והחליטו יחד: פותחות את התיבה. אבל ברגע שהרימו אותה מהמגרה, הן ראו שיש עליה מנעול מתכת קטן. "אוף, ברור," נאנחה שירה.
שירה ושיי-לי ישבו על הספסל והתחילו לחשוב מה אפשר לעשות. הן סובבו את התיבה בידיים, בדקו אם יש כפתור סודי או סדק. שום דבר לא זז.
פתאום שירה נזכרה במשהו. היא חיטטה בתיק שלה, הזיזה את העוגה, את התפוח ואת הבקבוקים, עד שמצאה סיכת מתכת קטנה. "הנה! אולי נוכל לפרוץ את המנעול כמו בסרטים," היא אמרה בהתרגשות.
שירה ניסתה להכניס את הסיכה לתוך המנעול ולסובב, ולשיי-לי היה קצת קשה להסתכל מרוב מתח. הן ניסו עוד פעם ועוד פעם, אבל התיבה לא נפתחה. הסיכה התעקמה קצת, והמנעול נשאר סגור.
הן הביטו אחת בשנייה והשתתקו. שלוש דקות ארוכות הן ישבו בשקט, חושבות, מדמיינות, מנסות לנחש מה יש בפנים. כל אחת ניסתה למצוא רעיון חדש, אבל אף אחת לא אמרה מילה בקול רם.
ואז, בלי אזהרה, נשמע קליק חלש. המנעול נפתח מעצמו, והתיבה נפערה לאט, כאילו חיכתה שהן יסיימו לחשוב. שיי-לי ושירה קפצו בבהלה ואז burst out בצחוק.
"מה זה היה?!" לחשה שיי-לי. הלב שלה דפק חזק, אבל היא לא יכלה להפסיק לחייך. שירה בהתה בתיבה הפתוחה ואמרה: "טוב, למה את מחכה? בואי נראה מה יש בפנים."
שתיהן התקרבו בזהירות אל התיבה והציצו פנימה. לא היו שם זהב, תכשיטים או מטבעות נוצצות. רק מכתב מקופל היטב, עם פתק קטן מעליו.
"זה הכל?" אמרה שיי-לי באכזבה קטנה. היא ציפתה למציאת אוצר אמיתי, כמו בסיפורים. שירה הרימה את המכתב בזהירות ופרשה אותו.
הן התחילו לקרוא בקול, יחד: "שלום למי שמצא את התיבה. אם פתחתם אותה, סימן שהייתם אמיצים וסקרנים מספיק כדי לגלות אותה." שיי-לי הרימה גבה, וסימן קטן של חיוך הופיע על פניה.
שירה המשיכה לקרוא: "קוראים לי תמר, וגם אני גרתי בבניין הזה כשהייתי בגיל שלכם. תמיד חלמתי על הרפתקה אמיתית, אז החלטתי להשאיר כאן אחת קטנה בשביל מישהו אחר." המילים הרגישו כאילו מישהי מדברת איתן דרך הזמן.
במכתב היה כתוב: "האוצר האמיתי הוא לא תיבת זהב. האוצר הוא הסיפור שתספרו, החברות שלכם, והאומץ שלכם לנסות. אם הגעתם עד כאן, כנראה שיש לכם את כל זה." שיי-לי נשכה את שפתיה בהתרגשות.
בסוף המכתב נכתב: "אם תרצו, תוכלו להמשיך את המשחק. כתבו גם אתם מכתב חדש, הוסיפו משהו קטן לתיבה, והחביאו אותה מחדש למי שיגלה אחריכם. בהצלחה, תמר." שירה סיימה לקרוא והרימה מבט אל שיי-לי.
"מה את אומרת?" שאלה שירה בשקט. "זה קצת מוזר, אבל גם קצת מגניב." שיי-לי חייכה חיוך רחב ואמרה: "אני אומרת שאנחנו הופכות להיות שומרות האוצר החדשות."
הן הוציאו מהתיק חתיכת נייר ועט שאיכשהו תמיד היו אצל שירה. ביחד כתבו מכתב חדש: על איך שיי-לי, שבדרך כלל מפחדת, רצתה לפתוח את התיבה, ועל איך שירה, שבדרך כלל אמיצה, חששה הפעם אבל בכל זאת ניסתה. הן כתבו על המחשבות, על הלב הדופק, ועל הרגע שבו המנעול נפתח.
בסוף המכתב הן הוסיפו משפט: "האומץ לא אומר שלא מפחדים, אלא שמנסים גם כשמפחדים." שיי-לי הוסיפה סמיילי קטן בצד, ושירה ציירה לב. הן קיפלו את המכתב והניחו אותו בתיבה.
שירה הוציאה מהתיק את הסיכה העקומה והשיגה אל התיבה. "זה יהיה הסימן שלנו," היא אמרה. הן הניחו את הסיכה ליד המכתב וסגרו שוב את המכסה.
בשיתוף פעולה הן החזירו את התיבה למגרה הנסתרת, דחפו אותה פנימה וסגרו. הספסל שוב נראה רגיל לגמרי, כאילו כלום לא קרה. רק הן ידעו מה מסתתר מתחתיו.
הן אכלו את העוגה ואת התפוח, הפעם עם חיוך אחר לגמרי, של מי שמרגישה שחוותה משהו מיוחד. בדרך חזרה הביתה, שיי-לי אמרה: "מי היה מאמין שיום משעמם בבית יהפוך להרפתקה כזאת?"
שירה חייכה וענתה: "נראה לי שמגיע לתמר תודה, איפשהו." כשהן נכנסו הביתה, הן כבר התחילו לחשוב על הסיפור שיספרו להורים – ואולי על הילד או הילדה הבאים שיגלו יום אחד את תיבת האוצר מתחת לספסל הגינה.
