העבדון במדבר

העבדון במדבר

במדבר הרחב, שם שהחול זהוב והשמש לוהטת, חיו שני חברים מוזרים במיוחד. האחד היה צב אנוכי בשם **"מק צבי"**, שתמיד חשב קודם על עצמו ורק אחר כך על אחרים. השני היה שדון שובב ורע בשם **"בול שמוק"**, שתמיד אהב לעשות צרות לכולם.

למרות שמק צבי היה אנוכי ובול שמוק היה רע, הם היו חברים טובים זה של זה. יום אחד אמר בול שמוק למק צבי:

"תקשיב, מק! שמעתי שבאמצע המדבר יש מערה סודית, ובה אוצר ענק של אבני חן נוצצות. אם נמצא אותו – נהיה עשירים!"

מק צבי ליטף את השריון שלו וענה: "אם יש אוצר – אני לוקח את רובו לעצמי. אתה הרי יודע, אני צריך הרבה בשבילי."

בול שמוק צחק צחוק מרושע: "ואני אקח את מה שנשאר. למי אכפת מאחרים?"

וכך יצאו שני החברים, הצב האנוכי והשדון הרע, למסע במדבר. הם הלכו שעות ארוכות על החול החם. השמש עקצה להם את העיניים, והרוח נשאה איתה קולות מוזרים, כאילו מישהו לוחש להם מאחור.

אחרי זמן רב הם הגיעו אל סלע גדול בצורת ראש של נמר. מתחת לסלע הייתה מערה חשוכה.

"זו בטח המערה!" אמר בול שמוק בהתרגשות. "אני נכנס ראשון!" קרא מק צבי, ודחף את בול שמוק הצידה.

הם נכנסו פנימה. המערה הייתה קרירה ואפלה, ורק קרן אור קטנה חדרה מהתקרה. פתאום ראו מול עיניהם ערימה של אבני חן: אדומות, כחולות, ירוקות וזהובות. הן נצנצו כמו כוכבים.

"וואו!" צעק מק צבי. "הכול שלי!" "שלך?!" התרגז בול שמוק. "אני מצאתי את המערה! הכול שלי!"

הם התחילו לריב בקול רם, לדחוף אחד את השני, ואפילו למשוך זה לזה באוזניים (למק צבי היו אוזניים קטנות וחמודות, אבל הוא לא היה חמוד בכלל).

הם לא שמו לב שבקצה המערה, בצל העמוק, זוג עיניים צהובות וגדולות נפתח לאט… אלה היו העיניים של הנמר האכזר, **"חמוד חביבי חמוד"** – נמר רע ומסוכן, שכל החיות במדבר פחדו ממנו.

חמוד חביבי חמוד התקרב בשקט, צעד אחרי צעד, טפריו שורטים את הסלעים. הוא לחש בקול נמוך: "מי מעז להיכנס למערה שלי… ולקחת את האוצר שלי?"

מק צבי ובול שמוק קפצו מפחד. "אה… אנחנו… רק… בודקים…" גמגם מק צבי. "כן, כן, רצינו לנקות קצת אבק," הוסיף בול שמוק בשקר מגוחך.

הנמר חייך חיוך מפחיד, חושף שיניים חדות: "אתם חושבים שתברחו לי? אף אחד לא יוצא מהמערה שלי בלי לשלם מחיר כבד."

מק צבי לחש לבול שמוק: "אנחנו חייבים לברוח! עכשיו!"

אבל הנמר כבר חסם את פתח המערה בגופו הגדול. החול בחוץ החל לסנוור, והרוח יללה כמו זאב בודד. בתוך המערה נהיה לפתע קר, למרות המדבר החם שבחוץ.

"יש לי רעיון," אמר בול שמוק. "אני אשתמש בקסם שלי!"

הוא הרים את ידיו, מלמל מילים מוזרות, ועשן סגול החל למלא את המערה. אבל במקום להפחיד את הנמר, העשן רק גרם לו להתעטש.

"אפצ'י!" שאג חמוד חביבי חמוד, וכל המערה רעדה. "זה כל הקסם שלך?" צחק הנמר. "עכשיו אני באמת כועס."

מק צבי רעד כולו בתוך השריון שלו. "אני… אני מבטיח שאם תיתן לנו ללכת, אני… אני אהיה פחות אנוכי!" קרא. "ואני… אולי… אעשה קצת פחות צרות," הוסיף בול שמוק בקול חלש.

הנמר התקרב עוד ועוד, עיניו נוצצות ברשע. הם היו מיואשים. לא הייתה להם דרך החוצה. אבל אז, פתאום, נשמע קול עמוק ורך מתוך קירות המערה:

"מי שנכנס לכאן רק בשביל עצמו… נשאר כאן לבד לנצח."

האדמה רעדה קלות, והאבנים סביבם החלו לזהור. מק צבי ובול שמוק הביטו זה בזה בפחד.

"אני… אני לא רוצה להישאר פה לנצח," לחש מק צבי. "אולי… אולי אם נחשוב לא רק על עצמנו… המערה תעזור לנו?"

"על מי עוד נחשוב?" שאל בול שמוק בזלזול. "על… על זה שנמצא איתנו," אמר מק צבי בשקט. "עליך. על החבר שלי."

בול שמוק הופתע. אף פעם לא קרא לו "חבר" באמת.

הנמר גיחך: "מספיק עם השטויות. הזמן שלכם נגמר."

באותו רגע, מק צבי עמד מול בול שמוק ואמר: "אם מישהו צריך להישאר פה – זה אני. אתה תברח. אני אעסיק את הנמר."

בול שמוק פער את פיו: "מה? אבל אתה תמיד חושב רק על עצמך!"

"פעם ראשונה שאני לא," ענה מק צבי. "לך!"

לרגע אחד, משהו בעיניים של בול שמוק השתנה. הוא הרגיש דקירה קטנה בלב – אולי זו הייתה חרטה, אולי זו הייתה חברות אמיתית.

המערה רעדה שוב, והקול העמוק אמר: "מי שמוכן להקריב בשביל חבר… ראוי להזדמנות."

פתאום, פתח נסתר בקיר המערה נפתח, ובו שביל צר שהוביל החוצה אל המדבר. האור חדר פנימה, מסנוור את עיני הנמר.

חמוד חביבי חמוד שאג בכעס וניסה לזנק, אבל האור היה חזק מדי. הוא נסוג לאחור, נעלם שוב בצללים.

מק צבי ובול שמוק מיהרו דרך הפתח, רצו ורצו על החול החם, עד שהמערה נעלמה מאחוריהם. הם נפלו על האדמה, מתנשפים.

"אתה… הצלת אותי," אמר בול שמוק. "גם אתה לא ברחת בלעדיי," השיב מק צבי.

הם הביטו זה בזה, ואז במדבר הרחב שסביבם.

"אתה יודע," אמר מק צבי, "אולי הגיע הזמן שנהיה קצת פחות רעים." "אולי נתחיל בלחשוב לא רק על עצמנו," הוסיף בול שמוק.

הם קמו, ניערו את החול מהגוף, והחליטו לחזור הביתה – בלי אוצר, אבל עם משהו חדש בלב: קצת פחות אנוכיות, וקצת יותר חברות אמיתית.

ומעמקי המערה, אי שם במדבר, נשמע קולו של הנמר: "יום אחד… אולי עוד ניפגש…"

אבל הפעם, מק צבי ובול שמוק ידעו: אם יישארו חברים אמיתיים, וילמדו לא להיות רעים, אולי אפילו המדבר המפחיד ביותר לא יוכל להם.