המכשפה

המכשפה

יונתן עבר לגור בתל אביב לפני שבועיים, והכל היה חדש ומוזר. הבית הישן ברחוב ביאליק היה מלא בפינות חשוכות וקולות מפוקפקים, אבל הדבר הכי מוזר היה השכנה בקומה השלישית.

דליה, כך קראו לה, הייתה אישה מבוגרת עם שיער כסוף פרוע ועיניים ירוקות בוהקות. השכנים לחשו שהיא מכשפה, אבל יונתן לא האמין בשטויות כאלה. הרי בן חמש עשרה הוא, לא ילד קטן.

יום אחד, כשיונתן חזר מבית הספר, הוא מצא חתול שחור יושב על מדרגות הכניסה. החתול הסתכל עליו בעיניים זהובות ואמר בקול ברור: "אתה חייב לעזור לי. דליה בסכנה." יונתן קפא במקום. חתולים לא מדברים. זה פשוט בלתי אפשרי.

אבל החתול, ששמו התברר כשוקו, לא חיכה לתשובה והחל לטפס במדרגות. בדירתה של דליה, יונתן גילה עולם שלם שלא ידע שקיים. מדפים מלאים בספרי כישוף עתיקים, צנצנות עם עשבי תיבול נדירים, וגביעים כסופים שנצצו באור מוזר. דליה ישבה על כורסה, חיוורת ועייפה.

מישהו גנב את השרביט שלי", היא לחשה. "בלעדיו, הקסם שמגן על השכונה יתפוגג. כבר מתחילים להיכנס יצורים מעולמות אחרים." יונתן רצה לצחוק, אבל אז הוא ראה דרך החלון צל מוזר שזחל על הקיר ממול. זה לא היה צל רגיל. הוא זז בעצמו, כמו יצור חי.

שוקו הוביל אותו לגג הבניין. שם, בין מתקני השמש ומכלי המים, מצא יונתן שרביט עץ ישן חבוי מאחורי צינור. "מישהו רצה להחביא אותו כאן", הוא הבין.

כשהחזיר את השרביט לדליה, היא נגעה בו בעדינות והאור חזר לעיניה. "תודה, יונתן. יש בך כוח מיוחד - הכוח לראות את האמת מעבר למה שנראה לעין."

מאותו יום, יונתן ידע שהעולם מלא בדברים שלא ניתן להסביר. ושכל פעם שהוא עובר ליד דירתה של דליה, שוקו יושב על אדן החלון וקורץ לו בעין זהובה.