הכלב

הכלב

דנה ישבה בבית ושתתה מים קרים. כשהביטה החוצה מהחלון, היא ראתה את היער הגדול שמאחורי הבית ותהתה מה מסתתר שם.

אחרי כמה דקות היא החליטה לצאת ולחקור. היא עברה בין העצים הגבוהים, וכל רשרוש קטן גרם לה לדמיין יצורים מוזרים שמסתתרים בין הענפים.

בפתאומיות היא שמעה נביחה שמחה. כלב חמוד עם פרווה חומה וזנב מתנדנד קפץ מבין השיחים. על הקולר שלו היה כתוב השם: 'אוריה'.

"שלום אוריה," לחשה דנה בחיוך, "תלווה אותי? אני קצת מפחדת." אוריה נבח כאילו אמר "ברור!" והתחיל ללכת לידה, צעד צעד.

כשהתקרבו לעומק היער, נשמע לפתע שאגה אדירה. מבין העצים יצא אריה ענקי בעל רעמה זהובה, ועיניו נראו רציניות. על האבן לידו היה חרוט השם: 'תנופה'.

דנה קפאה במקום, ליבה דפק במהירות. תנופה עשה צעד קדימה, אבל אוריה נעמד מיד מולה, חשף שיניים ונבח נביחות חזקות ואמיצות.

תנופה נעצר בהפתעה, הביט באוריה ואז בדנה. במקום לשאוג שוב, הוא הנהן בראשו לאט, כאילו הבין שהוא מפחיד אותה.

באותו רגע הופיעה אישה נחמדה עם שמלה ירוקה וסל פירות ביד. "אני מליה," היא אמרה ברוך, "אני שומרת על היער ועל כל החיות בו. תנופה לא רצה לפגוע בך, הוא רק נבהל."

מליה הסבירה לדנה שלא כל דבר מפחיד הוא באמת מסוכן. דנה ליטפה את אוריה האמיץ, חייכה לתנופה ולמדה שביחד, גם בתוך יער מסתורי, אפשר להרגיש בטוחים ואמיצים.