הכבשה

הכבשה

השדה היה שקט כשהשמש ירדה, והרוח ליטפה את העשב. הפיה כבשה ריחפה מעל השבילים, אבל האור נעלם, והצללים גדלו.

אני לא רואה כלום," מלמלה כבשה בתסכול, כנפיה נוצצות באפילה. היא חיפשה עשב זוהר שאמור להאיר בלילה, אבל האדמה הייתה חשוכה וריקה.

באותו זמן, דוד, מיכל ואדיר חזרו הביתה מאוחר דרך השדה. דוד החזיק פנס קטן, האור שלו חתך את החושך כמו חרב צהובה. תשנה את מיכל לנער .ותיצור תמונה מתאימה ללא בנות

כבשה הבחינה בנקודת האור והחליטה לעקוב אחריה. היא ידעה שאסור לפיות לעזוב את החלק שלה בשדה, אבל הרעב והסקרנות בעבעו בלבה.

האור הוביל אותה לפינה שהיא לא הכירה, ליד גדר ישנה וספר עבה שהיה מונח על אבן. על הכריכה נכתב: "ספר החובות והברות".

מיכל פתחה את הספר בתמיהה, ובפנים הופיעו ציורים של קוביות עץ משונות. התלמיד המסתורי שצייר שם בחר שלוש קוביות: כבשה, עין ושעון.

ברגע שהדף נפתח, כבשה הרגישה שמישהו מסתכל עליה. עין מוזהבת הופיעה באוויר, ולידה שעון חול שהחל לטפטף אור במקום חול.

הזמן נמדד, וכל צעד שלה בשדה הלא-שלה נשקל. מאזניים שקופים הופיעו מעל העשב, ועליהם נצצו נקודות אור וכהות.

דוד סובב דף נוסף, והפעם נגלו קוביות עם פרצוף עצוב, פנס וזכוכית מגדלת. הוא הרים את הפנס שלו גבוה, והאור חדר דרך הזכוכית כאילו חיפש אמת נסתרת.

כבשה ראתה את הפרצוף העצוב והבינה שזה השדה שלה כשהיא עוזבת אותו בחושך. בלי האור שהייתה פיזרה שם בלילות, העשב קמל והחיות הקטנות פחדו.

היא התקרבה אל הילדים, קטנה אך בוהקת. "צריכה את העזרה שלכם," לחשה, "כדי להחזיר את האור למקום שלי, לפני שהשעון ייגמר".

דוד כתב בעיפרון על שולי הדף: "לא שוכחים את האחריות". ברגע שהמילים נכתבו, ספר החובות והברות התחיל לזהור.

המאזניים התמלאו באור, והשעון עצר. הקוביות האחרונות בספר התגלגלו קדימה: שתיים עם פרצופים מתוך מסיכה, ועוד ספר פתוח ומאזניים.

מיכל הבינה: המסכות הן הבחירה להסתיר או לחשוף את האמת שלנו. הספר הפתוח הוא ללמוד, והמאזניים – לדעת לשקול מעשים.

כבשה חזרה לחלק שלה בשדה, מלווה באור הפנס והלב של הילדים. העשב סביב חל לנצנץ שוב, כאילו כוכבים נולדו מן האדמה.

מאז, בכל ערב, הילדים עברו בשדה עם פנס וזכוכית מגדלת. הם בדקו שלא נשאר מקום חשוך מדי – לא בשדה, ולא בלב שלהם.