הילדה שאכלה הרבה

הילדה שאכלה הרבה

אמא נכנסה לחדר והתיישבה לידה. ״נועה, עוד מעט את עולה לכיתה א׳, זה מרגש! בואי נדבר איך אפשר לעזור לגוף שלך להרגיש חזק ושמח יותר.״ נועה משכה בכתפיים. ״אבל אני רק אוהבת בורקס וחטיפים.״

אמא חייכה. ״אפשר עדיין לאהוב אותם, אבל בואי נוסיף גם מאכלים שעוזרים לך לרוץ, לקפוץ ולחשוב מהר. את רוצה לבחור איתי?״ נועה הרימה את הראש. ״לבחור? אני?״

במטבח, אמא פתחה את המקרר. ״תבחרי שני פירות שאת מוכנה לנסות השבוע.״ נועה הצביעה בהיסוס. ״אבטיח וענבים. אבל גם כריך שוקולד!״ אמא צחקה. ״כריך אחד קטן ביום, וסיכמנו.״

למחרת, נועה ואבא הכינו יחד קופסת ירקות צבעונית. ״נקרא לזה קופסת כוח,״ אמר אבא. ״כל צבע נותן לגוף כוח אחר.״ נועה גילתה שהיא דווקא אוהבת מקלות גזר, במיוחד כשאבא חותך אותם בצורת כוכבים.

אחר הצהריים, במקום לראות טלוויזיה על הספה, נועה שאלה: ״אמא, בא לך לרקוד איתי בסלון?״ הן הדליקו מוזיקה ורקדו יחפות על הרצפה. נועה הרגישה את הלב שלה פועם במהירות, אבל הפעם היא חייכה.

כל שבוע בבית השתנה קצת. היו פחות חטיפים ליד הטלוויזיה ויותר מים קרים על השולחן. נועה ואמא בישלו יחד מרק ירקות, וקראו לו ״מרק גיבורות־על״.

ביום הראשון של כיתה א׳, נועה לבשה את החולצה האהובה עליה ולקחה נשימה עמוקה. הגוף שלה עדיין היה מלא ועגול, אבל היא הרגישה חזקה, גאה ומלאת אנרגיה. היא לחשה לעצמה: ״אני נועה, ואני משתנה לאט לאט, וזה בסדר. אני כבר בדרך.״