הילדה האשירה

הילדה האשירה

מאיה ישבה בסלון בבית, מוקפת בקוביות לגו צבעוניות. היא ניסתה לבנות טירה גבוהה, אבל כל פעם שהוסיפה קובייה, המגדל נפל.

"אוף!" נאנחה מאיה, "אף פעם זה לא מצליח לי." אמא שלה הציצה מהמטבח וחייכה, "אולי את צריכה לחשוב כמו אדריכלית אמיתית."

מאיה הסתכלה על הלגו וחשבה. פתאום ראתה קובייה כחולה מיוחדת, עם נקודה כסופה קטנה באמצע. היא לא זכרה שאי פעם ראתה קובייה כזאת.

כשהרימה את הקובייה הכחולה, היא שמעה לחישה קטנה: "תבני אותי נכון, ואני אעזור לך." מאיה קפאה לרגע, ואז לחשה חזרה, "מי מדבר אליי?"

"אני לְגוּן, קוביית הלגו הקסומה," ענתה הקובייה. "אם תתחילי מהבסיס ותבני לאט ובסבלנות, הטירה שלך תעמוד יציבה."

מאיה החליטה לנסות. היא פרשה שטיח על הרצפה, בחרה קוביות חזקות ורחבות לבסיס, והניחה עליהן עוד שורות בזהירות.

כל פעם שכמעט נפלה קובייה, לְגוּן הבהב באור כסוף קטן. מאיה תיקנה את המקום, הוסיפה עוד קובייה, ולא ויתרה.

אחרי כמה זמן, באמצע הסלון עמד מגדל לגו גבוה ויציב, עם דגל קטן למעלה. מאיה מחאה כפיים בשמחה וקראה, "הצלחתי!"

אמא באה לראות ואמרה בהתרגשות, "איזו טירה מדהימה! איך הצלחת לבנות אותה כל כך טוב?" מאיה חייכה והביטה על הקובייה הכחולה שבבסיס.

"עם קצת קסם והרבה סבלנות," אמרה. לְגוּן קרץ לה בשקט, ורק מאיה ראתה, בבית הקטן והחמים שלה.