היי

היי

באחו קטן בלב היער, בין עצי אורן גבוהים וריח אדמה רטובה, הסתובבו שמועות מוזרות. מישהו אמר שראה ציידות שמנסות ללכוד צבי נדיר, צביאבי שקורנים באור מוזר בלילה.

גל, דוד, מיקה ועדי יצאו לטיול אחרי בית הספר, רק כדי להתנתק מהלחץ ומהמסכים. הם שמעו רעש חלש בין השיחים ועצרו בבת אחת, מנסים להבין אם זו רק הרוח.

פתאום הופיעה אישה גבוהה עם עיניים חדות ושיער אסוף, אוחזת מפה ישנה. "אני הילה," היא אמרה להם בקול בטוח, "אני שומרת על היער הזה הרבה לפני שנולדתם."

החברים החליפו מבטים מופתעים. דוד שאל בחשד, "מה זה כל הדיבורים על הציידות והצביאבי? זה באמת קיים או סתם אגדה?"

הילה חייכה חיוך קטן, כאילו מחליטה כמה אמת לגלות. "יש ציידות שמנסות לצוד כל מה שזז ביער הזה," היא אמרה, "אבל הצביאבי… הוא לא חיה רגילה, הוא מבחן."

הם המשיכו ללכת בעקבותיה בשביל צר, השמש כמעט נעלמת מאחורי הצמרות. צללים ארוכים רקדו מסביבם והלב של מיקה פעם קצת יותר מהר מהרגיל.

מאחורי עץ אלון עבה, ראו לפתע שלוש נשים לבושות בבגדים כהים, מחזיקות רשתות ורובים משונים. הציידות לחשו זו לזו והביטו אל האחו הריק, כאילו מחכות למשהו להופיע.

"הן חושבות שצביאבי הוא פרס, משהו שאפשר לתפוס ולהשוויץ בו," לחשה הילה לנערים. "אבל מי שמנסה לכלוא קסם – מאבד משהו מעצמו בדרך."

פתאום יצא מתוך הסבך צבי קטן עם עיניים זוהרות בצבע ירוק-זהב, פרווה בהירה ונמשים כהים על האף. הוא הביט ישירות בדוד, כאילו מבקש ממנו החלטה.

הציידות הרימו את הרשתות, דרוכות לתפיסה. גל עשה צעד קדימה, אבל הרגליים שלו רעדו, והלב שלו נקרע בין פחד לאחריות.

"תבחרו," אמרה הילה בשקט. "או שאתם מתעלמים, נותנים להן לצוד, או שאתם מגינים עליו ומקבלים את המחיר – גם אם זה אומר להסתבך."

עדי נשמה עמוק. "אם נשתוק, אנחנו נהיה בדיוק כמוהן," היא אמרה, וזרקה אבן כדי להסיח את דעתן של הציידות לכיוון אחר ביער.

בזמן שהציידות הסתובבו בבהלה אל הרעש, הילה סימנה לצבי. הוא זינק קדימה, חצה את האחו ונעלם בין העצים, כאילו היה חלק מהרוח.

"אז מה המחיר שלנו?" שאלה מיקה בקול רועד אבל גאה. הילה הביטה בהם, בעיניים רכות יותר, ואמרה, "מהיום, היער זוכר אתכם – ואתם כבר לא רק ילדים בטיול, אתם שומרים."

כשהם יצאו מהיער, הכול נראה פתאום קצת שונה: האור, הרוח, אפילו דריכת הרגליים על העלים. הם ידעו שלא יקבלו שום גביע או תמונה לאינסטגרם, אבל בפנים הרגישו כאילו כן זכו בפרס – לדעת שבחרו להיות בצד שלא לוכד, אלא משחרר.