הדרקון המשוגע

הדרקון המשוגע

הסירה הקטנה התנדנדה על הגלים החשוכים בדרך לאי הפיראטים. דויד, מיכל, גלי, עומר, מיקה ועדי עמדו צפופים בקדמת הסירה, מסתכלים על האי שנראה כמו גוש שחור באמצע הים. רוני החזיקה בפנס וחיפשה את האור של המגדלור המפורסם, אבל שום אור לא נראה.

"אמרתם שיהיה הרפתקה," מלמלה מיקה, "לא התאבדות." עומר צחק, אבל היה אפשר לראות שהוא לחוץ. "אנחנו רק מצלמים סרטון לערוץ שלנו, לא נכנסים למלחמת עולם," אמר, מנסה להישמע רגוע.

אי הפיראטים היה ידוע בכל הארץ בתור מקום מקולל. סיפרו שפעם היו שם שודדי ים אמיתיים, ושמאז שנעלמו, משהו אחר השתלט על המקום. משהו עם כנפיים, קשקשים ונשימה של אש.

"אתם באמת מאמינים שיש שם דרקון?" שאלה גלי, מסדרת את המצלמה שעל החצובה. "לא יודעת," ענתה עדי, "אבל אם כן – זה יהפוך לוויראלי." רוני משכה בכתפיים. "או שנהפוך לפחם. גם סוג של ויראלי."

הסירה נתקעה בחול והם קפצו לחוף. החול היה שחור, כמו פחם גרוס, והרוח נשאה ריח מוזר של עשן ומלח. אי שם במרכז האי התנשא הר, ובקצהו מערה פעורה כמו פה של מפלצת.

"לשם," אמר דויד, מצביע על המערה. "משם באים כל הסיפורים." מיכל הרימה גבה. "ברור. כי למה לא ללכת ישר למקום הכי מפחיד במפה?" אבל היא צעדה אחריו, מצלמת הכול בסלולרי.

הם טיפסו בשביל הצר, אורות הפנסים שלהם מרצדים על סלעים מחורצים כמו צלקות. מדי פעם נשמע צחוק מוזר מרחוק, כאילו האי עצמו צוחק מהם. מיקה התקרבה לעדי ולחשה, "אם משהו יקפוץ עלינו, אני דוחפת אותך קדימה." עדי חייכה. "חברות אמיתית, הא?"

כשהתקרבו למערה, האוויר התחמם. ריח של עשן נהיה חזק יותר, כאילו מישהו מדליק מדורות בלי הפסקה. רוני עצרה. "שמעתם את זה?" שקט כבד נפל, ואז נשמע קול שקשוק כמו של שרשרת ברזל.

ופתאום – שאגה. האדמה רעדה מתחת לרגליים שלהם. מתוך המערה פרצה להבה כחולה־כתומה, מאירה את הסלעים מסביב כמו אמצע יום. "אוי לא," לחש דויד, "הסיפורים היו אמיתיים."

משהו עצום זז בחושך. שתי עיניים זהובות נפתחו, גדולות כמו פנסים. מתוך המערה זחל החוצה דרקון ענק, קשקשיו ירוקים־שחורים, כנפיו מקופלות כמו אוהל, וזנבו גורר אבנים.

"מי מעז להפריע לאשי?!" קולו הדהד באוויר כמו רעם. "אה… שלום?" גמגם עומר, מרים ביד רועדת את המצלמה. "אנחנו… אממ… יוצרים תוכן." הדרקון מצמץ. "יוצרים מה? דור שלם איבדתי, אני רואה."

אשי שלח מבט בסירה הקטנה שעל החוף, ואז בהם. "רציתם לצלם אותי?" הוא שאף אוויר, ונשף החוצה ענן עשן קטן בצורת לב. "תודו, אני פוטוגני." גלי לחשה, "רגע, הוא… צוחק עלינו?"

"טוב, נהייתי בודד פה באי הזה," נאנח אשי, מתמתח עד שהכנפיים שלו הצלילו את כל החוף. "הפיראטים עזבו, האוצרות כבר לא מעניינים אף אחד, והדור החדש רק במסכים. אפילו רוחות הרפאים ביטלו איתי קפה." הוא נשמע על סף עצבים.

"אז… למה כולם אומרים שאתה מסוכן?" שאלה מיכל. העיניים של אשי הצטמקו. "כי כולם תמיד רוצים מפלצות. אף אחד לא שואל אם דרקון רוצה להיות סופר, או צייר, או שף. רק 'תצרח, תשרוף, תפחיד'. נמאס לי."

הקשקשים שעל גבו התחילו להחליף צבע – מירוק לשחור, משחור לסגול זוהר. הרוח התחזקה מסביב. "כשהם לא רואים אותי כמו שאני, אני… משתגע!" הוא שאג, והאדמה שוב רעדה. להבה פרצה מהאף שלו בלי כוונה.

החבורה נסוגה צעד אחד אחורה. "אוקיי, הוא קצת לא יציב," לחש עומר. "הוא שומע אותך," אמרה עדי. הדרקון נחר. "ברור שאני שומע. אני לא חירש, רק עצבני."

"אולי…" התחיל דויד בזהירות, "אולי רק לא פגשת אף פעם אנשים בגיל שלנו." הוא בלע רוק. "אנחנו דווקא אוהבים דברים מוזרים. וגם… אתגרי טיקטוק." העיניים של אשי נצצו. "אתגרי מה? זה סוג של דו־קרב אבירים?"

מיקה פתחה חיוך. "בוא נעשה עסקה. אנחנו מצלמים איתך סרטון, מראים לעולם שאתה לא מפלצת – ואתה לא שורף אותנו." אשי הטה את ראשו, קשקשיו מרשרשים. "ואם אני לא אוהב איך שאני יוצא בפריים?" שאל בחשד.

"נערוך," אמרה גלי מיד. "נוסיף פילטר, נוריד ברק מהאף, נסדר תאורה, הכול." רוני הרימה את הפנס שלה לכיוון פניו. "כבר עכשיו אתה נראה… פסיכי אבל מגניב." אשי חייך, חושף שורה של שיניים בגודל סכינים.

הם התקדמו בזהירות למערה של אשי. בפנים, במקום ערימות עצמות ודליים של דם, היו מדפי ספרים, ערימות של ציורים ופסלי אבן קטנים של… חתולים. "אל תגידו מילה," רטן הדרקון. "אני פשוט אוהב חתולים. הם אשכרה לא שואלים למה אתה מי שאתה."

עדי הרימה פסל חתול עשוי מאבן וולקנית. "זה מטורף יפה." אשי משך בכתפיו הענקיות. "כשהתחלתי לפסל, הפיראטים אמרו שדרקון 'אמיתי' צריך לשרוף דברים, לא ליצור אותם. אז שרפתי אותם. בטעות. קצת."

הוא התחיל ללכת מצד לצד, זנבו מטאטא את הקרקע. "כשהם צחקו עליי, הראש שלי התמלא רעש. כאילו אש שלא יודעת איפה להתפוצץ. ואז הייתי מאבד שליטה." הוא עצם עיניים. "אני מפחיד גם את עצמי לפעמים."

דויד נזכר כמה פעמים אמרו עליו שהוא "מוזר" בגלל הסרטונים שהוא עושה. "אתה יודע," אמר, "גם אותנו אומרים שאנחנו מבזבזים את החיים במסכים. אבל דרך המסכים אנחנו בעצם מראים מי אנחנו באמת."

"בדיוק!" קפצה מיקה. "בוא נעשה סרטון שיראה את כל הצדדים שלך – גם את האש, גם את החתולים." עומר הוסיף, "והשם של הפרק יהיה… 'הדרקון שישתגע אם לא תפסיקו לשפוט אותו'." אשי צחק, יריקה קטנה של ניצוצות יצאה לו מהפה.

הם הציבו את המצלמה בכניסה למערה, כך שרקע השקיעה מעל אי הפיראטים נראה מאחור. גלי ספרה, "שלוש, שתיים, אחת… אקשן!" רוני כיוונה את הפנס כמסך תאורה מקצועי.

"שלום, בני־אדם קצרים־חיים," אמר אשי למצלמה. "שמי אשי, דרקון מוסמך. אני לא רק אש ועשן. אני גם מפסל, קורא ספרים, ואוסף חתולים… מאבן. וכשצוחקים עליי או קוראים לי מפלצת – הראש שלי משתגע."

הוא עצר רגע, מביט ישירות בעדשת המצלמה. "ואם אתם מכירים מישהו שמרגיש ככה, אולי במקום לפחד ממנו – פשוט תשאלו מה הוא אוהב באמת." הקול שלו התרכך. אפילו הלהבות מסביב למערה נראו שקטות יותר.

הם צילמו אותו מצייר על סלעים, נושף להבה עדינה כמו מבער כדי לחמם תה, ומנסה לעשות "סלפידרקון" – סלפי עם כנף ענקית מקופלת מסביב. מיקה כמעט נחנקה מצחוק. "אתה חייב לפתוח חשבון משלך. אתה תרסק את הרשת."

אחרי שצילמו הכול, הם ישבו יחד בכניסה למערה, מביטים בים. השמיים התמלאו כוכבים, ורק קול הגלים נשמע. "תעלו את זה עכשיו," ביקש אשי, "אני רוצה לראות אם העולם באמת השתנה. או שרק האריזה."

הם הפעילו את האינטרנט החלש שהצליח לעלות באי, העלו את הסרטון, ושיתפו בכל קבוצה אפשרית. תוך דקות התחילו להגיע תגובות. "וואו, דרקון גאון." "גם אני מרגיש ככה בבית ספר." "אפשר לבוא לבקר?"

אשי קרא חלק מהתגובות בקול, עיניו נוצצות. "הם… מבינים?" שאל בשקט. "לא כולם," אמר דויד, "אבל מספיק שכן. לפעמים זה כל מה שצריך." הדרקון נשף נשימה ארוכה, כאילו הוציא מהחזה שלו שנים של לחץ.

"אז מה עכשיו?" שאלה מיכל. אשי חייך חיוך רחב. "עכשיו אי הפיראטים כבר לא אי הפיראטים. זה…" הוא חשב לרגע, "אי היוצרים. כל מי שמרגיש קצת מוזר, קצת שונה, קצת על סף להשתגע – מוזמן."

כשעלו חזרה לסירה, אשי ליווה אותם עד קו המים. "אל תשכחו לחזור," אמר. "יש לי רעיונות לעוד שלושה סרטונים, מינימום." עומר צחק. "ברור. אתה עכשיו חלק מהצוות."

כשהם התרחקו מהאי, ראו אותו עומד על הצוק, כנפיו פרושות כמו דגל ירוק־שחור ענק. הוא נשף לשמיים להבה בצורת לב קטן, שנעלם בתוך החשיכה. "אתם יודעים," אמרה רוני לאט, "לפעמים מי שנראה הכי מפחיד – הוא פשוט זה שהכי נמאס לו להיות לבד."