הדרקון האבוד

הדרקון האבוד

גל עמד על החול הרך ובהה בים הכחול שהקיף את האי הקטן שבו גר. הוא אהב את האי שלהם – אי הדקלים – כי תמיד קרה בו משהו מפתיע.

באותו בוקר, הפתעה חיכתה להם על לוח המודעות הישן ליד המכולת. היה תלוי שם פתק חדש, כתוב בדיו ירוקה ומבריקה: "דרקון ירוק נעדר! כל מי שימצא אותו – שיחזיר אותו בבקשה להר הלבן. תודה, הקוסם של האי".

"דרקון? באי שלנו?" מיקה התקרבה וקראה בקול, כאילו אולי מישהו מסתתר מאחורי הפתק. "זה בטח בדיחה של איזה תייר משועמם".

"לא בטוח," אמר עומר, שסקר בעיניים את האותיות הבוהקות. "הדיו הזאת נראית ממש... קסומה. תראו איך היא מנצנצת כששמש נוגעת בה".

מיכל הצטרפה אליהם, מחזיקה גלידת וניל שכבר התחילה לטפטף. היא קראה את הפתק, עצרה, ואז לחשה: "הר הלבן... זה לא ההר האסור? זה שאמא תמיד אומרת לא להתקרב אליו?".

"בדיוק בגלל זה זה מעניין", חייך רוני, שתמיד חיפש הרפתקאות. "מה אם הדרקון באמת קיים, והוא אבוד? מישהו צריך לעזור לו".

"רגע, אבל דרקון יכול להיות מסוכן", אמרה מיקה, מושכת את הצמות שלה באי־נוחות. "הוא יכול לשרוף את האי, או לטרוף אותנו".

"לא בטוח", השיב גל. "אם הוא אבוד, הוא בטח מפוחד ובודד. ואולי... אולי הוא בכלל לא מפלצתי כמו באגדות".

חמשת החברים הסתכלו זה על זה. היה ברור לכולם שאף אחד לא רוצה לוותר על ההרפתקה, גם אם פחד קצת בפנים.

"טוב", אמר עומר לבסוף. "ניקח את הסירה של אבא שלי, נשוט מסביב לאי, ונחפש רמזים. אם באמת יש דרקון – נמצא אותו לפני שמישהו רע ימצא אותו".

הם רצו למזח הקטן, שם הייתה קשורה סירת מנוע ישנה בשם "גלילה". מיכל הביאה בקבוק מים גדול, רוני לקח פנס ואולר, מיקה הכניסה לתיק מחברת ועט, וגל הביא משקפת.

"מה אני אביא?" שאל עומר, נעלב קצת. "את עצמך, וקצת שכל" צחק רוני, ודחף אותו בעדינות.

הם עלו לסירה, ועומר התניע את המנוע שהשמיע שיעול קצר ואז התחיל לנהום. "כולם לשבת, להחזיק חזק – ויוצאים לחפש דרקון!" קרא גל.

הסירה גלשה בין הגלים מסביב לאי. מצד ימין ראו את החוף הארוך, ומשמאל – את המצוקים הגבוהים והאפורים. מעליהם חגו שחפים וצעקו כאילו מנסים להזהיר אותם.

"אם הייתי דרקון אבוד", אמרה מיכל, "הייתי מחפשת מקום מסתור – אולי מערה או יער סמיך". מיקה פתחה את המחברת ושרטטה במהירות מפה קטנה של האי.

"יש את יער העשבים הגבוהים בצפון, ואת המערות שליד המצוקים במערב", ציין עומר. "ובאמצע – ההר הלבן".

"בואו נתחיל במערות", הציע גל. "אם הדרקון גדול, הוא צריך מקום להסתתר שלא יראו אותו מהכפר". רוני כיוון את הסירה לכיוון המצוקים.

כשהתקרבו, הרוח נעשתה קרירה יותר, והמים היו עמוקים וכהים. בקיר הסלע נראו פתחים שחורים של מערות, כמו פיות ענקיות שבלעו את האור.

"מישהו מריח את זה?" לחשה מika. "יש ריח... כמו מדורה ישנה, אבל מעורבב עם ריח של גשם".

"זה ריח של עשן," אמר גל, מתרגש. "אולי זה מהנשימה של הדרקון!". הוא כיוון את המשקפת אל אחד הפתחים.

"אני רואה משהו זז שם בפנים," לחש. "משהו גדול. וירוק".

לבם של כולם החל לפעום מהר יותר. מיכל בלעה רוק. "אנחנו באמת הולכים להיכנס פנימה?".

"כן," אמר עומר, למרות שקולו רעד קצת. "אבל בזהירות. אם הוא מפוחד – נצטרך להראות לו שאנחנו חברים".

הם קשרו את הסירה לסלע, קפצו בזהירות למזח הסלעי, והתקדמו בכניסה למערה. רוני הדליק את הפנס, והאור חתך את החושך כמו חרב.

בקצה המערה, הם ראו אותו.

הדרקון היה גדול, אבל לא ענק כפי שדמיינו. הוא היה בגודל של אוטובוס קטן, עם קשקשים ירוקים מבריקים, כנפיים מקופלות ועיניים גדולות וזהובות מלאות עצב.

הוא היה מכורבל כמו גור חתולים, וזנבו הארוך רטט קלות. מסביבו היו מפוזרים אבנים חלקות וגדולות בצבעים שונים, כאילו אסף אותן כצעצועים.

מika עשתה צעד קדימה, ואז נעצרה. "היי..." היא אמרה בשקט, כאילו מדברת לתינוק. "אתה הדרקון האבוד?".

הדרקון הרים את ראשו באיטיות. הוא הסתכל עליהם בפחד, ועשן דק יצא מאפו. אבל הוא לא שאג, לא ניפח את החזה ולא ירק אש.

"אולי הוא לא מבין עברית", לחש רוני. "אולי צריך לדבר בשפת... דרקונים". הוא ניסה להשמיע גרגור מוזר, והאחרים התפוצצו מצחוק בלחש.

הדרקון מצמץ, ואז השמיע קול נמוך ורך, כמו שילוב של נהמת חתול ורעם רחוק. מיכל שמה לב שהקול שלו משתנה קצת, כאילו הוא מנסה לחקות מילים.

"א-בו-ד..." ניסה הדרקון בקושי. "אבוד". גל פער עיניים. "הוא כן מבין!".

"אל תדאג," אמרה מika לאט ושקול, מצביעה על עצמה. "אני מיקה. זה גל, עומר, מיכל ורוני. באנו לעזור לך".

הדרקון התקרב צעד קטן. הרוח שנשבה ממנו הייתה חמה ונעימה, כמו מול תנור בחורף. "ש-לי... אור-י", אמר לבסוף.

"אורי? זה השם שלך?" שאל עומר. הדרקון הנהן, הקשקשים על צווארו מרשרשים קלות. "לא... חושך. לא... בית. א-בו-ד".

"הוא פחד מהחושך, הלך לאיבוד, ועכשיו אין לו בית" אמרה מיכל בשקט. "אולי ההר הלבן הוא הבית שלו. כמו שכתוב בפתק".

"אנחנו ניקח אותך להר הלבן", הבטיח גל. "אבל נצטרך לעשות את זה בלי שאף אחד יראה".

"איך בדיוק מסתירים דרקון בגודל אוטובוס?" שאל רוני. "נשים עליו משקפי שמש וכובע?".

מika חשבה לרגע, ואז חייכה. "נפל לי רעיון. נפל לי רעיון ענק". היא התקרבה לאורי, הסתכלה לו ישר בעיניים, ושאלה: "אתה יכול לשחות?".

אורי הנהן קלות, וטיפה של מים קטנים ניתזו מהכנפיים שלו. "מים... טוב. אוהב".

"מעולה," אמרה מika. "נשחה ביחד ליד המצוק, מתחת לקו המים. אנחנו בסירה, אתה במים מתחתינו, ואף אחד לא יראה אותך מלמעלה. כשנגיע קרוב להר הלבן – נעלה לחוף".

החברים התלהבו מהרעיון. "אני אקפיד שנפליג רחוק מהחוף, ככה מהכפר לא יראו כלום", אמר עומר. "והשחפים?" שאלה מיכל. "הם יתחילו לצרוח".

"נשליך להם קצת פירורי לחם מצד שני של הסירה, שיסתובבו שם", הציע רוני. "יש לי תמיד לחם יבש בתיק, לאמא שלי יש אובססיה לסנדוויצ'ים".

תוך כמה דקות הם חזרו לסירה, הפעם עם דרקון ירוק ששוחה מתחת למים לצדם. אורי התקדם קרוב לגחון הסירה, כך שרק לפעמים קצה כנף או קצה זנב בצבצו מעל הגלים.

המסע להר הלבן היה שקט ומרגש. גל הסתכל מדי פעם למטה וראה את אור העיניים הזהובות של אורי נוצץ מתחת לפני המים.

כאשר הגיעו למפרץ הקטן שלמרגלות ההר הלבן, הם עגנו את הסירה. החוף היה שקט וריק, מלבד סלעים לבנים שזרקו אור חלבי ומסתורי.

אורי יצא מהמים, טיפות נצצו על קשקשיו כמו אבני חן. הוא ניער את הכנפיים בעדינות, ופתאום – מתוך סלע חלול – יצא איש זקן עם גלימה לבנה וזקן ארוך.

"ידעתי שמישהו טוב לב יעזור לו" אמר הזקן בקול רך. בידו החזיק מקל עם אבן כחולה בקצהו. "אני הקוסם של האי. אורי הוא שומר האור של ההר הלבן".

"שומר האור?" חזר גל. הזקן הנהן. "בלילה, אורי מעלה אש עדינה ומוארת מההר, שמגינה על האי מפני סופות ורעמים מסוכנים. בלעדיו, האי חשוף".

"אז למה הוא אבוד?" שאלה מika. אורי הושיט לעברה את הראש, מלטף אותה בעדינות עם המצח.

"לפעמים אפילו שומרים אמיצים מפחדים מהחושך" אמר הקוסם. "לילה אחד הייתה סערה חזקה, אורי נבהל מהברקים ונמלט. איבד את הדרך בחזרה".

"כולם יכולים לפחד," אמרה מיכל. "גם אנחנו פחדנו כשנכנסנו למערה, אבל לא נתנו לפחד לעצור אותנו".

הקוסם חייך. "בזכותכם, האור יחזור להר. ואם תרצו – תוכלו לבוא לבקר אותו לפעמים. אבל רק ביחד, ורק באור היום".

אורי הוציא קול רך וחמים, ואז פתח את כנפיו. אור ירקרק ועדין מילא את המפרץ, וכולם הרגישו משהו דוקר בעיניים – כמו כשבא לבכות, אבל מתוך התרגשות.

"נעשה תמונה!" קרא רוני, שלף את הטלפון וצילם אותם עומדים ליד אורי, עם ההר הלבן מאחוריהם.

כשחזרו באותו ערב לכפר, השמיים כבר התחילו להחשיך. על פסגת ההר הלבן נדלק לפתע זוהר ירקרק־זהוב, כמו לפיד ענק בשמיים.

"תראו!" הצביעה מika. "זה אורי! הוא חזר". גל הרגיש בלב חום מוזר ונעים, כמו שהרגיש ליד נשימת הדרקון.

בערב, לפני שהלך לישון, גל הסתכל שוב על התמונה. הוא ידע שאולי לא יוכל לספר לכולם את כל האמת – כי מי יאמין שילדים מצאו דרקון? – אבל זה לא הפריע לו.

הוא ידע שבאי הדקלים, מעבר לגלים ולחול, יש דרקון ששומר על כולם מאורו הלבן והחמים. והוא גם ידע, שאם אורי שוב ילך לאיבוד – יהיו מי שיצאו לחפש אותו.

כי באי שלהם, אפילו דרקון אבוד יכול למצוא חברים.