האריה

האריה

בשדה רחב וצהוב שנקרא "סבנה" גר לו אריה אחד גאה ושמו אריה. הרוח ליטפה את רעמת הזהב שלו, והוא השקיף על כל השדה כמו מלך.

יום אחד הגיעו לטיול בסבנה הילדים מיקה, גל, עומר ואדי. הם שמעו שאפשר לראות שם חיות בר, אבל לא דמיינו שיפגשו אריה אמיתי.

פתאום ראו את אריה נח תחת עץ שיטה, מתמתח ועוצם עיניים. "הוא נראה עייף," לחשה מיקה, "אולי הוא ישן אחרי ציד?"

אריה שמע את הלחשושים, פקח עין אחת וחייך. "אל תדאגו," אמר בקול עמוק, "אני שבע עכשיו, צדתי מוקדם בבוקר."

"מה אתה אוכל בעצם?" שאל גל בסקרנות. "אני צריך בשר כדי להיות חזק," הסביר אריה, "אני טורף, ובסבנה יש זברות ואנטילופות שאני צד."

עומר הצביע על השדה הרחב שסביבם. "ולמה אתה גר דווקא פה, בסבנה?" שאל. "כי פה יש לי הכול," ענה אריה, "אוכל, מים, מקום להסתתר, ומרחב גדול לרוץ בו."

אדי שמה לב שליד העץ יש צל ומאחוריו סבך שיחים. "אתה מסתתר שם?" שאלה. "כן," אמר אריה, "בשיחים אני שומר על הגורים שלי ומתחבא כשחם."

מיקה הרימה מבטה לשמיים. "ומה עם מים?" התעניינה. "יש נחל קטן בקצה הסבנה," סיפר אריה, "שם אני שותה ומתקרר בימים חמים."

השמש התחילה לשקוע והסבנה נצבעה בזהב וכתום. הילדים נופפו לאריה לשלום והבטיחו לזכור שלכל חיה יש צרכים מיוחדים ומקום שמתאים לה.

אריה התמתח שוב והביט בהם מתרחקים. "כאן בסבנה," לחש לעצמו, "יש לי את כל מה שאני צריך כדי לחיות כמלך אמיתי."